8 רגעים קטנים בדרך לניצחון של נתניהו

 גני התערוכה, 5 בינואר 2015. מי בכלל זוכר שבתחילת הקמפיין המקרטע של הליכוד, כונסה מסיבת עיתונאים גדולה בגני התערוכה.

בצל שערוריית ספירת הקולות בפריימריז נתניהו הכריז שם על יוזמה חדשה: שינוי שיטת הממשל. זו הייתה הכותרת מהאירוע ההוא, חוק משילות חדש שיקשה על הפלת הממשלה בעתיד.

במטה הליכוד חשבו שהרעיון יתפוס, אבל אחר כך גנזו אותו לטובת מסרים חזקים וביטחוניים יותר ואז לטובת סרטונים מגניבים יותר. בסופו של דבר זה בדיוק מה שהבוחרים נתנו השבוע לנתניהו. משילות.

גם אם אנחנו רוצים להצביע כחלון או ליברמן או בנט או דרעי או לפיד, אנחנו מוותרים הפעם. קח כוח, והרבה, כדי לנהל את העסק באופן יציב יותר.

 כיכר רבין, יום ראשון השבוע. “מה? לא שמעת על מאחז אביתר בשומרון?” שואלת אותי דניאלה וייס, מארגנת עצרת ההמונים של הימין, כשברקע נערכות בדיקות סאונד אחרונות.

“בגלל המאבק שלנו על המאחז הזה התחיל להתגלגל הרעיון לערוך עצרת, ותראי לאן הגענו. זה הפך לכנס חירום חוצה מפלגות, ואפילו ראש הממשלה מגיע”. גם מבעד לזכוכית המשוריינת שמאחוריה נאם, אפשר היה לראות את הסומק בלחייו של נתניהו ואת הזיק בעיניו.

כמה הוא נהנה לצאת מהפייסבוק אל השטח. שם, בכיכר, התחיל המומנטום שלו.

 אחרי נתניהו עלה לבמה בנט. תומכי הבית היהודי בקהל שסביבי ניסו להגיד שנתניהו היה רק מופע חימום, בעוד בנט זה הדבר האמיתי. אבל הנאום של בנט, שכלל גם ביצוע גיטרה ל”ירושלים של זהב”, דווקא נראה כמו נאום של חתן הבר־מצווה אחרי נאומו של האבא.

נתניהו יצא המבוגר האחראי, בנט – המדריך עם הגיטרה מתנועת הנוער. בשלושת הימים שחלפו מאז ועד לבחירות התרחשה זליגת המנדטים הגדולה מהבית היהודי לליכוד. בנט זה אח, אבל ביבי זה אב.

 כשהושטתי בשידור חי מיקרופון לצעיר בחולצת ליכוד מראשון־לציון ושאלתי למה הגיע לעצרת, ענה: “באנו לפה כדי לנצח את התקשורת והשמאל”. קודם התקשורת, אחר כך השמאל.

בסוף העצרת עצרה אותי אחת המשתתפות: “נו, בטח תדווחו שהיו פה מאה אנשים, נכון?”

שמתי לב שהיא מדברת אליי בלשון רבים. תדווחו, כלומר אתם שם, כל העיתונאים. בהמשך השבוע נזכרתי בשני הצעירים האלה, כשהחל הדיון על הניכור בין הציבור לתקשורת.

נדמה לי שבשנים האחרונות התקשורת דווקא מנסה ליצור איזון ולגוון את הדעות באולפנים, אבל גם זה נעשה באופן מאולץ. אנחנו מביאים “רב מתון” או “מתנחל משורר” ומרגישים נורא רב־תרבותיים, אבל בעצם הבאנו שוב נציגים של אליטות.

נכון, לא אליטות חילוניות שמאלניות, אבל אליטות. מתי בפעם האחרונה ישב בפאנל באולפן ליכודניק? סתם מצביע ליכוד מן השורה. רבע מהכנסת היא ליכודניקית, אבל פחות מאחוז מפס הקול של הכתבים והפרשנים הוא ליכודניקי.

 שבת שעברה בבוקר. בבתי כנסת רבים מחולק המכתב שכתב נתניהו לציונות הדתית: “השבת נקרא את הפסוקים החותמים את ספר שמות, המגולל את לידתו והתגבשותו של עם ישראל, אומה שיש לה מסורת, ערכים וחוקים מפותחים”.

היועץ האסטרטגי אבי לרנר ניהל את הקמפיין המוצלח של נתניהו לציבור הדתי יחד עם ח”כ ציפי חוטובלי. אולי כדאי שהשניים יישבו עם נתניהו גם על הספר שמתחילים השבת, ספר ויקרא.

בדיוק השבוע דנה הפרשה בכך שכל שליח ציבור ומנהיג חוטא מתישהו, ולכן הוא צריך להביא קורבן.

נתניהו צריך להתאמץ מאוד לא לחטוא בהיבריס. הוא חוזר לתפקיד ראש הממשלה חזק יותר וצריך מצד אחד למשול ולהפסיק לעסוק בהישרדות כמו בקדנציה הקודמת, אבל מצד שני לא לעוף על עצמו יותר מדי. עם 30 מנדטים, קצת קשה לא להרגיש קינג ביבי.

 כפר המכביה, עשר בערב, יום שלישי השבוע. במטה הבית היהודי צופים בתוצאות המדגם. הפעילים מוחאים כפיים מול העקומה ההולכת וגדלה של המנדטים של הליכוד.

הם לא יודעים כמה קצרה תהיה עוד שניות העמודה של מפלגתם.

בחצות, כשהמסיבה הקצרה מתפזרת, מספר לי מפיק האירוע שנשאר לו עוד המון קונפטי במלאי. “הכנתי מראש, למקרה של יותר מנדטים”. בחניון בחוץ אומר לי רונן שובל, מספר 16 ברשימה לכנסת: “בסוף אנחנו מדינה יהודית, לא? אז יהודי עמד וצעק ‘גוועלד’, וכולם רצו לעזור לו”.

 יום רביעי בבוקר. לא נעים לראות את הפיד ברשתות החברתיות. שמחה לאיד מימין על הפסד השמאל, ומשמאל – אווירת “הלכה לי המדינה, תחליפו את העם”.

רצח רבין והשואה נשלפים חופשי, לצד קללות כמובן. שיח ציבורי אלים, סטטוסים דורסניים, כל שורה מסיתה של גולש מתועדת בצילום מסך והופכת עדות מרשיעה לכך שהמחנה שלו כולו כמוהו.

בערב נערכת במודיעין אזכרה במלאת 30 לפטירתו של אורי אורבך.

הרב הראשי דוד לאו פותח את הערב בדיבור על הדיבור. “איזה כוח אדיר הוא הדיבור וכמה מסוכן להשתמש בכלי הזה באופן לא נכון ומדויק”, הוא אומר שם. “הרמב”ם כותב שדיבורים לא יפים עדיף שיושמעו בשפה זרה, כדי לא לטמא את העברית. אורי ידע להגיד דברים, גם חריפים, באופן מכובד ועדין ואפילו עם חיוך. הלוואי שניקח ממנו כולנו את התכונה הזאת”.

 ואז קובי אוז עולה לשיר. הזמזום הפוליטי הבלתי פוסק משתתק ומתחלף פתאום בפסנתר ובכינור ובקולו של קובי אוז שר פסוק מתהילים. “הרשיתי לעצמי להלחין את המילים ‘שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע'”, מסביר אוז לקהל. “הפסוק הזה מדבר על אלוקים. הוא מכוון כלפי מעלה, אליו, ששומע לעניים ולדלים, לכל מי שצריך עזרה, אבל אני רוצה שננסה לשיר אותו גם כלפי מטה, כאילו הוא פונה אלינו ישירות”.

בקהל אפשר לראות את נפתלי בנט ואילן גילאון ועוד רבים במערכת הפוליטית מורידים הילוך, נהנים מהצלילים, אולי לראשונה מזה זמן רב. ערב הרכבת הממשלה החדשה, אוז מסתכל לפוליטיקאים ישר בעיניים ושר להם: “שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע”.

הסטטוס היהודי: 

 “הבחירה האמיתית היא בין הטוב לרע, והיא בחירה תמידית שהאדם בוחר בכל רגע ורגע. וגם ברגע שבו נדמה לו כי הוא 20 אדיש, וטרם בחר, הוא בעצם בוחר”(“ביאור מושגים בחסידות”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות