לא נפסיק לשיר.
את התמונה הזאת צילמתי ביום ראשון השבוע בכיכר רבין, עוד לפני שהחלה עצרת הימין.
אני לא יודע מה הדעה הפוליטית של שתי הקשישות האלה, או של שתי המטפלות הזרות שלהן, אבל מצאתי אותן בכיכר שעה וחצי לפני, ממש מהראשונות. ולא סתם בתמונה הן נראות כה נהנות. בדיוק באותם רגעים, על הבמה, אודי דוידי עשה באלאנס אחרון לקראת ההופעה שלו.
ואז הגיעה ההודעה הרשמית מוועדת הבחירות המרכזית: “האיסור על תעמולת בחירות בליווי הופעות בידור קבוע בסעיף 8 לחוק הבחירות”, נכתב בהחלטה שהמארגנים מיהרו לקרוא ולנסות להבין. “תכליתו של הסעיף היא שמירה על טוהר הבחירות, מתוך החשש כי הבוחר יראה מופע בידור בתור טובת הנאה. תכלית החוק היא להבטיח כי הבוחר יטיל פתק לקלפי בהחליטו החלטה רציונלית בלא שיהא מושפע מאמצעי לחץ שונים”.
בפועל, אודי דוידי ועמיר בניון לא עלו באותו ערב לבמה.
סעיפי החוק מדברים על השפעה לא רציונלית על הבוחר, אבל במילים פשוטות אפשר לקרוא לזה – נשמה. חבל, כמה שהתוכן מהסוג הזה היה חסר בשורת הנאומים הארוכה באותו ערב.
לאורך כל העצרת, כשדיברו שם על הבמה על כחלון וציפי ובוז’י וגרבוז, המשיך להתנגן לי בראש השיר המקסים “בן אהוב” של דוידי ששמעתי ביחד עם הקשישות בבאלנס (המיותר).
קדושה אני מבקש.
לאחרונה נסעתי מאחורי האוטובוס הזה, או יותר נכון נתקעתי מאחוריו כשהוא מעלה ומוריד נוסעים, ואז שמתי לב כמה המודעה הקרועה הזאת דווקא מוצאת חן בעיניי.
אם זיהיתי נכון, מדובר בסיסמה “לקדש שם שמיים” של יהדות התורה. יד נעלמה (חילונית? חרדית?) לא אהבה את הטקסט, השחיתה את השלט, אבל לא עד הסוף, וכך השאירה את כולנו רק עם הקריאה החד משמעית: “לקדש!” (בדיוק בשבועות שבהם התחלנו לקרוא את ספר ויקרא, שמכונה “ספר הקדושה”).
מבחינתי אפשר להשאיר את הסלוגן הזה גם אחרי הבחירות.
יהודי זה אח.
הכרזה הזאת תלויה ברחוב קינג ג’ורג’ בירושלים, מול בית הכנסת הגדול. מרחוק היא נראתה לי כמו עוד מודעה של הבית היהודי, אבל מקרוב גיליתי מסר אחר: מישהו תלה את תמונות ההרוגים מהפיגוע בהר נוף (זוכרים?) ואת תמונות ההרוגים מהפיגוע ב’היפר כשר’ בצרפת (זוכרים?) והכריז: “אני יהודי, משהו ישן ממשיך”.
האמת היא שהיה מוזר בשיא הבחירות להיתקל בתמונות הקדושים האלה, מסתכלים עליך פתאום באמצע העיר.
כל כך הרבה התעסקו כאן ב”רק לא ביבי” ששכחו קצת מ”רק לא פיגועים”. המצב הביטחוני כמעט לא עלה לסדר היום בבחירות האלה.
רק בהלוויה של אורבך.
ופתאום באמצע הבחירות – הלוויה. לכמה שעות בבית העלמין במודיעין לא עמדו במוקד השיח הציבורי הסרטונים והסטטוסים, אלא נשמות והעולם הבא.
השבוע מלאו שלושים לפטירתו של השר אורי אורבך ז”ל. אומרים שאם הוא רק היה פה, הוא היה מציל את בנט מפדיחת אלי אוחנה. או שאם הוא רק היה פה, הוא לפחות היה מסביר את זה יפה. אומרים שאם הוא רק היה פה, הוא היה מציל את ‘המילה האחרונה’. או לפחות היה מסביר את זה יפה.
בהלוויה אחרת לא הייתי ממהר לצלם את התמונה המשעשעת הזאת, שבה רואים איך קוראים לכבאי שראיתי שם בבית העלמין במודיעין: אורי אורבך. שייבדל לחיים טובים.
שוקו בטעם ליברמן.
אין כמו הבטחות של ערב בחירות. יצא לי להיות באחד מכנסי הבחירות של יאיר לפיד, מהסוג שאיתם כבש את הארץ ערב ערב. מדובר בשואו בסגנון אמריקאי.
בין סיפור לבדיחה, לפיד מפזר הבטחות כמו קוסם: נמשיך מאיפה שהפסקנו, נשפר את החינוך, נוזיל את הדיור, נשנה את השיח, נביא את המשיח. והאמת היא שזה לא רק הוא. כולם מבטיחים כל כך הרבה, שפתאום שתי המודעות השכנות האלה פשוט התחברו לי.
כאילו אותו פרסומאי באותו משרד ישב והגה את ההבטחה האולטימטיבית לעם: שוקו שלא משמין וחיסול הטרור.
