אל תשאלו מה עבר עלי ביום הבחירות?

היה היו בחירות, והרי כבר ידוע הפתגם “מי שלא מצביע – משפיע”. החלטתי גם אני להשפיע, אבל רק מהזן של המצביע.

אך בעיה אותה אני סוחב איתי שנים מנעה ממני את ההחלטה כיצד להצביע ולבחור. היות ואני אדם לא החלטי, בלשון עדינה, מצאתי עצמי ערב בחירות מבלי לדעת במה אבחר כאשר יפציע השחר, עת קלפיות יפתחו, ויחתמו את הדין מי ‘לשבת’ (בכסא עור הצבי) ומי לחסד (ללכת הביתה).

את חוסר ההחלטיות שלי ביום ההחלטי, החלטתי לחוג עם בני משפחתי. אולי כך אפצה על חוסר ההחלטיות, במשפחתיות יתר.

וכך, עם השחר, החלטנו ‘כולנו’ ב’יחד’ אני ובני משפחתי ללכת ב’ליכוד’ משפחתי,  כדי להוכיח לעצמינו כי ‘יש עתיד’ במדינתנו, לפחות לעוד קדנציה אחת. ולא, לא התכוונו לארבע שנים, מספיק רק קדנציה אחת.

ומכיוון ש’ישראל ביתנו’ ואנחנו רוצים שבה כל בית יהיה ‘הבית היהודי’, ממש בה”א הידיעה, עלינו לשים את הפתקה המתאימה בתוך החריץ. וכך כולנו היינו לאגודה אחת לה קראנו ‘אגודת ישראל’ על שם אבי המשפחה.

באותה היום, ב’מרץ’ רב, תרנו את הארץ לאורכה ולרחובה כדי לברר איזו המפלגה הכי מתאימה לתפיסת עולמנו.  אבל את הבוקר פתחנו עם המשנה הראשונה מהש”ס, וברכנו את ברכת המרור. למביט מבחוץ היינו נראים כ’מחנה ציוני’ אחד ומלוכד.

•

הגענו לקלפי אחת, ובכניסה עמד ילד קטן ונחמד, אשר עדיין לא הגיע לזכות בחירה. והוא,  בשפתו הילדותית, חזר על הפתגם הידוע ‘כל קול קובע’.

היות וכבר הרבה זמן אני שומע את קולו של יצחק הרצוג, ואני חושב שהוא חייב להחליף קול, כמעט תרמתי לו את קולי. אני חושב גם שזה היה מאוד עוזר, לו היה זוכה בקולי. אך הבנתי שאת מיתרי הקול לא ניתן להחליף אפילו אם יהיה ברשותי כרטיס אד”י.

כאשר עברתי את הכביש והתקדמתי לכיוון הקלפי, ריצדו מול עיני שלטים המכריזים  ‘או אנחנו או הם’  ולעומתם עיטרו את גדרות חצר בית הספר, שלטים נוספים של ‘או סייעת שלישית או הוא’.

לא ידעתי מה להחליט. כי מצד אחד, ברור שטובים השניים מן האחד. ומאידך, מספיקה לי סייעת אחת, ומדוע אני צריך סייעת שלישית?

נותרתי אובד עיצות.

הבטתי למעלה כדי לחפש את אבא שמסתכל עלי מלמעלה, אבל ראיתי את האותיות זועקות כי כחלון יהיה במשרד האוצר, וליד האותיות הזועקות עמד פעיל משוכנע, שזעק בגרון ניחר יותר מן האותיות, כי עם כחלון במשרד האוצר, מחירי הדיור ירדו פלאות. אבל לימדוני אבותי כי הבטחות לחוד ומעשים לחוד.

לכן לא התרשמתי לא מצעקותיו, ולא מגרונו הניחר.

ממול ראיתי אדם זחוח, המחייך במאור פנים, ומכריז כי יש עתיד. אך מכיוון שאני יודע כי ‘העבר אין, והעתיד עדיין’, החלטתי להתרכז בהווה כהרף עין, ובכך גם פסלתי את מפלגתו של הזחוח.

המשכתי לצעוד לעבר הקלפי כדי לבחור, אך לפתע מעדתי. אחרי רגע של שהיה התברר לי כי נתקלתי באדם שלא ראיתיו מאחר והיה שקוף. ומאחר ואבי לא זגג, וההוא אכן שקוף – אז מעדתי בו.

פעיל חביב הסביר לי כי מרזל ימחק לזועבי את החיוך מהפנים, אבל למיטב ידיעתי מרזל לא פלסטיקאי. הייתי מעדיף שלא ימחק לה את החיוך מהפנים. שיתעסק במה שהוא יודע. בעצם, עדיף שלא יתעסק גם במה שהוא יודע.

שמעתי שהערבים יוצאים להצביע בהמוניהם, ולכן מחייבים אותי להצביע ליכוד, אבל לא הבנתי את הקשר בין ערבים לליכוד, בדיוק כשם שאני לא מבין את הקשר בין שמיטה להר סיני. סליחה… את הקשר בין שמיטה להר סיני, אני מבין.

כך מצאתי עצמי מתייגע ומתקשה להחליט מה לעשות. לפתע לאוזני הגיעו קולות של שני זמרים המזמרים שיר ללא מנגינה, שיר שכל מילותיו שמות, וכל השמות הם רק  ‘דני גולדשטיין’ ו’בני גולדשטיין’, אבל הלחן מאוד לא היה, והוא לא שכנע אותי. אפילו לפלייליסט לא הכנסתי אותו.

חברי מהשכונה שכנעו אותי להצביע לבית היהודי. סיבתם היא שבבית היהודי לא מתנצלים, והם אף הוסיפו, כי אם לא אצביע לבית היהודי, יחזירו את אריאל. אבל היות ואני גר ברעננה, אז התנצלתי ואמרתי כי זה לא מה שיגרום לי לשלשל בקלפי את הפתק של הבית היהודי.

ראיתי כמה חברה צעירים עובדים במרץ ומשכנעים אנשים לתמוך בהם. הם הבטיחו להביא את השלום בין היהודים לערבים, הם היו כמעט משכנעים, אבל כדי לשכנע אותי נותר להם רק עוד קצת, ולא היה לי, כי פתאום בני צעק לי: ‘אבא, מי זה האיש המפחיד הזה?’  ואני חייכתי ואמרתי: הוא לא מפחיד. זה רק ליברמן.

•

רציתי להגיע אל הקלפי כבר ולהצביע. לא היה לי כוח לחוסר ההחלטיות הזאת. אמרתי: הפתק הראשון שאני רואה – אותו אני שם במעטפה.

ממש בכניסה עמדו שלושה אנשים. אחד אמר לי כי הרב אמר לשים ש”ס בקלפי, השני אמר כי זה יהיה בכיה לדורות אם לא אשים ג’, השלישי אמר כי בכל ביתי נאמן הוא. היות ולא הכרתי את האיש, כבר תפסתי שהוא ממש לא נאמן.

החלטתי לסוב על עקבותיי. אך בני סחב אותי לתוככי הקלפי, ושם בחרתי בחיים…