כל השפנים ששלף נתניהו הקוסם מכובעו, יעמדו דום מול הסרת הכובע הנדרשת מול משה כחלון. ביבי, קפיטליסט מושבע, לא עמד מול הצבעת המחאה החברתית, שהפעם נדדה לחלונו של כחלון.
לא חשוב אם ביבי יסתפק במתן תיק האוצר בלבד לכחלון או שיצרף לו גם את תיק הרווחה; לשון המאזניים הפוליטית, המפתח להרכבת הקואליציה נתון בידיו של כחלון לכל אורך שנות כהונתו הקרובות, מה שיקנה לו כוח לא מבוטל להניע תהליכים חברתיים.
עם תיק הרווחה או בלעדיו – את הסמן הראשון להתקפלות של ביבי הקפיטליסט והפיכתו לדובר מדיניות הרווחה החדשה של ישראל, שמענו כבר בנאום הניצחון של מוצאי הבחירות.
לא שאנו תולים בכך תקוות. לא שהקצבאות עומדות לשוב מחר לחשבון הבנק של הורים מיוסרים. הפחד מהאכזבות שהאכיל אותנו נתניהו בהם, מנצח את ההבטחות.
ובכל זאת: תקווה קלושה, למרות הכל, מתעוררת.
מדינת כל כוכביה
בבחירות הללו היתה אמירה שמטילה ספק בהיותה של מדינת ישראל חובבת תכניות ריאליטי מזויפות מתוכן. לפיד שילם את מחיר התהילה, מיצה את היותו כוכב תקשורת ומצא עצמו מול כוחו האמיתי.
11 מנדטים, שהם פחות ממה שצפו לו הסוקרים, ואחרי עשרות אלפי קילומטרים של נסיעה אינסופית בחדשי מערכת הבחירות בכל רחבי הארץ, הם תוצאה עלובה ביחס ליכולותיו.
אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן – אמר פעם הנשיא ה-16 של ארה”ב, אברהם לינקולן.
לפיד, שהעמדת פנים היא חלק מתכונותיו הטבעיות, קצר הצלחה פעם אחת.
בפעם השנייה, הוא נותר עם המצביעים המסורתיים, שמבקשים לשמור על ערך דירתם הראשונה וגם על השנייה, המושכרת במחיר מפולפל. לפיד נותר עם המצביעים השבעים. בני מעמד הביניים הנמוך – לא רק ריקי כהן מחדרה – אמרו לו שלום, ולא להתראות.
מחיר המשילות
בשבוע שעבר כבר צפו פרשנים רבים כי איווט ליברמן ישלם את מחיר הבחירות הללו פעמיים.
פעם אחת בעצם הקדמת הבחירות וסירובו לצרף את החרדים לקואליציה, ופעם אחת באחוז החסימה הגבוה שהציב והגדיל את הכח הערבי בכנסת, לצד הצבת עצמו בסכנה פוליטית קיומית.
מהצרה האחרונה הוא נחלץ כמעט בעור שיניו כשצנח לששה מנדטים. אך על הצרה הראשונה שהכניס את עצמו אליה ביודעין, הוא ישלם קדנציה שלמה.
איווט שפיקח הוא, לא ראה לשטות זו לריק. נתניהו הציע לו כהונה פנטסטית של ראשות ממשלה רוטציונית בקצה הקדנציה, כשהחרדים ובנט מתחזקים את הקואליציה ארבע שנים תמימות. אך הוא העדיף להמשיך את הקו שנטה מאז צוק איתן, בהיפרדות ברגע הכי לא מתאים ממפלגת השלטון, וביכר להמשיך להילחם על הקול הרוסי.
איווט נשאר בבית המחוקקים על אפם וחמתם של רבים שביקשו לראותו מחוץ לכתלי המשכן.
ליברמן הוכיח שלא יוכלו לו – לקול הרוסי ולמייצגו – מערכות החוק, המשטרה, ואפילו חברים מהממשל, שמבקשים לראות אותו בחוץ.
את המתנה הזו, של ללכת הביתה ערב הבחירות – הוא לא רצה להעניק לאיש – למרות הסקרים שניבאו לו התרסקות.
התנצלות, בבקשה
זה היה סוד הקסם הגלוי של בחירות 2015: נתניהו שתה בקשית את המנדטים של בנט וסחט את הטרופית שלו ככל שיכל, כמעט עד תומה.
אבל נפתלי בנט, שהפך את עצמו להיפסטר חמוש זקן, גימיק נפלא לצרכי בחירות, בהחלט יכול להתחיל להתנצל.
בפני בוחריו, בפני מאוכזביו, בפני מי שתמכו בו והסירו את תמיכתם כשהעלה את אלי אוחנה לגרדום העדתי. בעצם, הוא אמור להתנצל בפני כל מי שהאמין שאפשר לקחת את המפד”ל, מפלגה ימנית דתית וותיקה, ולהפוך אותה למפלגה לאומית חסרת חוט שדרה ערכי.
ההיי-טקיסט שכמעט חלם על ראשות הממשלה, מוצא את עצמו עם מפלגה קטנה יחסית, שתיבלע בגוש הימין באפס משקל פוליטי מכריע.
יחסיות היא דבר יחסי: כשהיית ענק ומייצג ואח של יאיר הגדול, היו לך תיקים והיו משרות והיו תופינים להתיישבות במאות מיליוני שקלים.
עכשיו, הרבה מאוד אנשים מצפים ממך, האח נפתלי, להתנצלות. על הזחיחות, על הביטחון העצמי המופרז, על צירוף חילוניים מוצהרים לרשימה, ושלא נתבלבל: גם על עזיבת הרבנים כרועי העם והפיכתם ליועצים בלבד; יועצים כאלה – שהחלטתם נשקלת במוסדות התנועה שחוקתה מאפשרת, כזכור, ליושב-ראשה להיות בעליה הבלעדי.