על שלושה פשעי שנאה חרבה ההצלחה

סיכום קצר על מערכה בת שלושה חודשים:

שנאה זה רע. מתברר שבמיוחד לשונא. נוני נגד ביבי זו הכותרת – אין מה להרחיב, הכי “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”.

אך אין צורך לסנוט באיש וחבר מרעיו, הם נחנקים מאז רביעי בבוקר מהדייסה המהבילה שהם עצמם רקחו בשנים האחרונות.

 בנגמ”ש החרדי מדובר באסון לא פחות גדול.

שאגות השמחה שבקעו ממטה ש”ס ההומה באולם ‘טדי’ בירושלים בהיוודע תוצאות המדגם [בעיקר אלו המנבאות את הסלקותו של ישי מהזירה], לא הצליחו לחפות על הטרגדיה הגדולה של יהדות ספרד.

היא יוצאת מהמערכה הזו חבולה, פגועה, שלולת מנדטים מובטחים, ובניו הפוליטיים של מרן – כל אחד בצד שלו – מרגישים היטב את היתמות.

אילו רק השכילו הצדדים לאטום אף, לבלוע כמה לוקשים וללכת בצוותא, אין ספק שש”ס הייתה בימים אלה לשון מאוזניים מרהיבה כבימי העבר המפוארים, כשדרעי מככב כשר הפנים, ואלי ישי שר התמ”ת (או משהו דומה).

בעניין רשימת יהדות התורה – זו כבר ממש פארסה. תנועה עם כוח אלקטוראלי עצום שפשוט הקפידה לבצע את כל הטעויות האפשריות ומכל הצדדים והרבדים האופפים אותה.

מי שהחליט ללכת ‘על הפרנציפ’, מי שלא השכיל לחבק את הפלג הירושלמי ולספק אותו על מנת שיירתם לתוצאה הקדושה; מי שלא ידע לחבק את ה’חרדים העובדים’ ודחק אותם בכוח לידי אלי ישי או הליכוד; מי שלא ידע לנצל כוח אלקטורלי נאמן אמין וכמעט שבוי, ובסופו של יום בקושי נשאר על התוצאה הקודמת (ועם מתנה נאה של מנדט למרצ) – חייב לעשות חשבון נפש.

לו יהדות התורה הייתה בפרלמנט היפני, היינו חוזים בסופשבוע זה בכמה טקסי חרקירי מפוארים…

ויש גם אותנו, הבוחרים מהמגזר, שאולי שנאתנו או נקמתנו במזלזלים בנו באה על סיפוקה, אבל מנצחים לא יצאנו.

בסופו של יום את המחיר ישלמו מיטב בנינו החובשים את הסטנדר בכוייללים ובישיבות.

אלה אשר מקימים בתים מפוארים בישראל, אבל דירות עדיין יקשה עליהם להשיג. ולכולם ברור שעם כוח מועט במשא ומתן הקואליציוני, עם כחלון כשר אוצר ובנט ונציגיו בדתות או בשיכון, הבעיה הדיורית במגזר החרדי תלך ותחמיר.

זו אולי בשורה טובה לקהילה החרדית בירוחם, אך בשורה פחות טובה להורים בני ברקים או ירושלמיים, החפצים לראות את הנכדים דרים בקרבתם…

הסבתא המיזרוחניקית שלי אמרה כבר לפני שנים רבות: “במלחמות אין מנצחים”.

אז נכון, בסופה של מערכת הקרבות הפנימיות במגזר, יש הרבה “הכנסנו להם”, “הראנו להם” ובעיקר – “מגיע להם”…

אבל הטרגדיה, היא בפירוש של כולנו.