זו הייתה מערכת הבחירות המכוערת ביותר שעבר הציבור החרדי, מאז בחירות תשמ”ט. אלא שאז נלחמו שני פלגים אשכנזים – החסידים מול הליטאים – בעוד הפעם היו אלו שני פלגים מעדות המזרח שניסו למשוך, כל אחד לכיוונו, את הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
ראשי המפלגות, לכאורה, לא היו מעורבים. המלחמה התרחשה בשטח. אלא שלא נראה שמישהו מהם התאמץ יתר על המידה כדי להרגיע את הרוחות הלוהטות.
זה החל ביום בו הכריז אלי ישי (כבר לא ח”כ. שרטטו סמיילי של דמעות או חיוך, תלוי לאיזה פלג אתם משתייכים) על מפלגתו החדשה ‘יחד’ במלון ‘רמדה’ בירושלים. כבר באותו ערב פרצו גילויי אלימות קשים. בראיונות שלי בכלי תקשורת הבעתי חשש מפני אלימות שתיגרר לסכינים.
אני חייבת להודות שטעיתי.
הייתה אלימות, ועוד איך הייתה, אבל הסכינים נותרו במטבח. אז קרעו שלטים, הכו זה את זה, חיבלו במודעות. בליל התוצאות ניסו להשחית את שלט תחנת הרדיו ‘קול ברמה’ (המזוהה עם ‘יחד’) באולם ‘טדי’ שבבנייני האומה בו חגגה ש”ס את סיום מערכת הבחירות, תוך קריאות ‘בוז’ אל עבר הכתב, והתזת סילוני מים.
אבל חובה להדגיש: שני הצדדים לא היו טליתות שכולן תכלת. גם זאת נדגיש: אסור להכליל. בכל קבוצה היו גם מי שפעלו לשם שמים ובדרכים ישרות וכשרות.
באופן רשמי לא עסקו מטות הבחירות בהנפקת חומר רפש זה על זה. אבל בשטח עסקו פעילים, על דעת עצמם, בהכפשות איש את רעהו. קחו למשל סרטון, שהופץ ברשתות החברתיות, אשר בו הובאו כתבות ל’תזכורת’.
הנה כמה כותרות: “אריה דרעי מספר על לידתה של תנועת ש”ס: ש”ס הייתה קמה גם בלי הרב עובדיה” (כתבה של עקיבא נוביק, ידיעות אחרונות); “אריה דרעי למקורביו: אני לא צריך טובות מש”ס” (כתבתם של ניסן שטראוכלר וצביקה ברוט, ידיעות). בכותרת המשנה: “המנהיג החרדי עשוי לחזור בגדול, רמז למקורביו: אתמודד על ראשות הממשלה, ייתכן שיקים תנועה חברתית בשם ‘נשמה’…”
והיה גם: “דרעי נגד ש”ס – מיוחד: אריה דרעי, מנהיגה לשעבר של ש”ס: הנהגת התנועה מטעה את הציבור” (צבי אלוש, ידיעות).
ובכותרת המשנה: “דרעי זועם על מנהיגי ש”ס שרוצים שהציבור של ש”ס יחשוב שאריה דרעי עדיין בתנועה. למקורביו אומר: “עשיתי הכל כדי להתקרב ולהיות בסדר, אבל הם אינם רוצים אותי, מעולם לא רצו אותי”.
וגם התייחסות לבני המשפחה: “הבן של אריה דרעי התגייס ל’עם אחד'” ובכותרת המשנה: “ינקי דרעי: ‘ש”ס של אלי ישי בגדה בשכבות החלשות, ואילו עמיר פרץ ודוד טל יעזרו להם'” (צבי אלוש ודוד רגב, ידיעות).
ונגיעה ברבני התנועה: “בנו של הרב עובדיה: לא אסייע לש”ס”, ובכותרת המשנה: “אני אהיה בחו”ל בזמן מערכת הבחירות, אמר הרב דוד יוסף. אביו לפעילים: התורה בסכנה, חייבים להצביע” (צבי אלוש, ידיעות).
ולא שהצד השני היה חף מלנגח את ה’אויב’.
רק לדוגמה, הודעה שופצה בידי אוהדי ש”ס (לא מטה הסברה רשמי!) בבוקרו של יום הבחירות: “חשיפה ראשונית! ח”כ אלי ישי יו”ר יחד יפתח את יום הבחירות בתפילת שחרית בשעה 05:30 על קברו של מרן ר’ ברוך גולדשטיין זצ”ל ומשם יפנו לקברו של מר”ן הרב עובדיה זצוק”ל וביחד עם פעיליו יישברו את המצבה.. ולאחר טקס רמיסת מר”ן ימשיכו לקלפיות ברחבי הארץ! כל מי שמעוניין להצטרף לטקס החשוב מוזמן להגיע… בברכה מטה ההסברה מפלגת “יחד””.
מכוער? כבר אמרנו.
אם אירוע האלימות המביש במלון ‘רמדה’ פתח את מערכת הבחירות, הרי שאירוע אחר, די דומה, סגר אותה ביום שלישי בלילה, ליל חגיגות הנצחון.
הייתי שם. באירוע הראשון כמעט נרמסתי על ידי המפגינים. באירוע השני ספגתי מטחי מים.
על הבמה שהוקצתה לכלי התקשורת, לצד ערוצי הטלוויזיה השונים, ישב העיתונאי רונן כץ בעמדה של תחנת הרדיו ‘קול ברמה’. מאחור תלה שלט עם שמה של התחנה, ששידוריה הועברו בשידור חי לאורך כל הלילה גם באתרי האינטרנט החרדיים המובילים ‘כיכר השבת’ ו’חרדים10′.
קצת אחרי השעה 22:00, כשהמון אדם החל להתקבץ בתוך אולם ‘טדי’ שבבנייני האומה, החלו להתקרב לעבר העמדה, תוך שהם משמיעים קולות מאיימים של “בוז”, לצד קריאות קצובות של “קול ברמה, מקלקל את השורה”.
תוך כדי הקריאות הם השליכו לעבר הכתב פתקי הצבעה של ש”ס וגם התיזו כוסות מלאות במים, תלשו את השלט מעל לעמוד, ואילצו את הכתב לנטוש את עמדתו, כשפניו חיוורות כסיד.
אני לא בטוחה שהוא עצמו לא הצביע ש”ס. מי יודע מה עושה אדם מאחורי הפרגוד. מה שבטוח שהוא זכה בלילה הזה לתואר “כצאת השמש בגבורתו”, באשר הוא נשך שפתיים ולא הגיב ולו במילה.
לשבחם של קודקודי מטה ההסברה של ש”ס צריך לומר, כי הם ניסו להרחיק את ההמון, ולשכנע את הזועמים שהתנהגותם רק מזיקה. אחד מהם היה אברימי קרויזר, שהתאמץ מאוד. אבל הצלחה של ממש בהרגעת הרוחות נרשמה רק כאשר אנשי משטרה הגיעו במהירות וצבאו על הגדרות, מרחיקים כל מתפרע פוטנציאלי.
מן הקירות השקיפה על כולנו תמונתו הענקית של מרן, הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
וזה היה עצוב. כל כך עצוב.
מי לא חגג בליל המדגמים? גם המפסידים חגגו.
בסביבות השעה 18:30 בערב, שלוש וחצי שעות לפני סגירת הקלפיות, ישבתי בעמדת השידור של ערוץ 1 במטה ש”ס והתראיינתי.
יפתחו כאן שמפניות? – שאל אותי העיתונאי שלצידי, איתי ורד.
גם אם הניצחון יהיה גורף, 10 מנדטים, אתה יודע מה? 17 מנדטים…לא תיפתח שמפניה כל עוד יעבור אלי ישי, השבתי. על אחת כמה וכמה אם יזכה במספר נכבד של מנדטים.
והיה, באם ייכשל ויפסיד, די לה לש”ס בשישה-שבעה-שמונה מנדטים כדי לרקוד עד כלות הכוחות: “אריה, אריה”.
שלוש וחצי שעות לאחר מכן הבנתי עד כמה צדקתי.
החינגה הגדולה, מלווה בשירים מרטיטים של זמר הבית הישן-חדש בני אלבז (הוא טוב בזה, האמינו לי), הייתה אולי אמורה להיות מלווה במנגינה עצובה לזכרה של ש”ס המפוארת, זו של הימים בהם הגיעה לשיא, ימי ה-17 מנדטים, או אפילו ה-11 של הקדנציה הקודמת.
שכן, מכל אלו לא נותרו אלא 7 מנדטים בלבד. הלך אריאל אטיאס, הכוכב העולה של התנועה, הלך אלי ישי, מנהיגה הקודם (יש שיאמרו, המ”מ בלבד, ה’פקק’ שהחזיק את התנועה עד לשובו של ‘ה’-מנהיג), הלך אפילו מייסדה ניסים זאב.
אוי מה היה לנו.
אבל רק בש”ס סירבו ההמונים להפנים את המצב וזעקו: “פג התוקף” על ‘יחד’, לקול שאגות ה”הוא בוגד” ו”אריה, אריה”.
ואיך הסביר זאת המנהיג עצמו, בקולו שלו? “יש מרן אחד, מועצת חכמים אחת, ש”ס אחת”.
ואם תרצו, על כך בעצם שמחתם הגדולה.
ובני אלבז, היה הכי ‘דוגרי’ שבעולם, כשאמר: “מהניצחון פה אני שמח יותר מה-17 מנדטים”. נו, ברור, לא בגלל ה-7 כי אם בגלל ה-0…
זהו אותו בני אלבז שתפס את אריה בביתו, בשיאם של ‘ימי הדיכאון’, קצת אחרי הפצת ה-קלטת ואחרי פרישתו מיו”רות התנועה. כי ספין או לא – דיכאון היה שם גם היה.
בני עלה אז אל אריה דרעי הביתה, התיישב לצידו, אחז בידו גיטרה, והחל לשיר שירי נשמה של “רבינו עובדיה”.
אם היה משהו שניגן לאריה דרעי על המיתרים, זה היה הרגע הזה.
גם ב’יחד’ רקדו בלילה ההוא.
האם הייתה זו הצגה לתקשורת? או שמא טבעו האופטימי של אלי ישי, האיש שהשלה את עצמו במשך כשנתיים שאריה דרעי לא עתיד לחזור לתפקידו כיו”ר מפלגה? האיש, שהיסה את כל מי שניסה לדבר איתו על האפשרות הזו, באמרו “לא מדבר על הנושא” או במקרה המפורש יותר” “הרב לא יסכים”?!
סביר להניח שהייתה שם תקווה בחלל. חשבו שהלילה יסתיים עם תוצאה טובה יותר מאפס. רק למחרת, כשהחלו להתברר נתוני האמת נותרה רק תקווה יחידה בדמות קולות החיילים. והכפולים.
וגם זו התפוגגה.
ברקע נותרו שאלות בלתי פתורות. מן הסתם במהלך הטורים הבאים הן תיפתרנה, אחת לאחת (או שלא).
• זוכרים את מכתב התמיכה של הרב משה יוסף, בנו הצעיר של הרב עובדיה זצ”ל, בש”ס? הוא הופץ רק בשבוע שלפני יום הבחירות. אבל נוסח, בגירסתו הראשונית (ששונתה ושונתה ושונתה, עד שרבי משה החליט שניתן לחתום עליו) כבר בחודש טבת. הראיה: התאריך, חודש טבת, הופיע שחור על גבי מכתב (“טעות כתיב” – לפי אחד מדוברי ש”ס. תשובה הגיונית. טבת במקום אדר, ידועה כטעות כתיב נפוצה).
מתי נוסח המכתב? מתי נחתם? ומה היה הנוסח הראשון, עליו לא הסכים הרב לחתום?
• זוכרים את ניסים אלקסלסי, נאמן ביתו של הראשל”צ ורבה הראשי של ירושלים, הגר”מ עמאר? כולנו חשבנו, הגם שלא היה לכך כל אישור רשמי, שאם היינו יכולים להיכנס אל תוך נבכי ליבו של הרב עמאר, היינו מוצאים שם המון אהדה כלפי אלי ישי, ובטח כלפי הגר”מ מאזוז. אז איך יתכן שאלקסלסי ערק לשורות ש”ס?
זה לא קרה מיד בתחילת המערכה. בערב הקמת מפלגתו של אלי ישי עוד פגשנו אותו ב’יחד’. מה היה הרגע בו החליט שאין לו מה לחפש אצל ישי ומה הוצע לו בש”ס, כדי שיערוק?
• צבי חקק, מי שהיה במשך שנים המשב”ק ונאמן ביתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל, כמעט פוטר לפני כשנה מעבודתו כמבקר הרוחני של עיתון ‘יום ליום’, בהוראת יו”ר ש”ס אריה דרעי. היו”ר חזר בו בסופו של יום מההוראה, בעיקר עקב לחץ התקשורת.
עם פתיחת מערכת הבחירות מילא חקק פיו מים. לא נתן היה להבין ממנו למי נתונה תמיכתו. התחושה שלי? זו ניתנה בתחילה ל’יחד’.
אז מה בדיוק גרם לו, שבועיים לפני הבחירות, להתייצב על הבמה בכנס הבחירות של ש”ס ביד אליהו ולומר כי רק ש”ס היא ממשיכת דרכו של מרן? איך הגיע לתובנה?
• האם בוצעו הצילומים לצורך הכנת סרטו המרגש של אלי ישי בבית מרן בבית ברחוב הקבלן 45? האם, כטענת בני הבית, הצילומים בוצעו כבר בחודש חשון, לפני יום השנה לפטירת הרב, ועוד קודם להקמת מפלגת ‘יחד’, או שמא, כטענת בכירים במטה, בערב פורים האחרון?
איך שכנעו את בני הבית, שכבר היו ערב חתימה על מכתב תמיכה בש”ס, להניח ל’יחד’ להסריט בביתם סרט תעמולה לטובת יחד? האם זה בוצע בגניבה? בחשון או בטבת?
• בהנחה שלאלי ישי היה סרט שמתעד את הסכמת הרב עובדיה יוסף זצ”ל להקים מפלגה חדשה, ובהנחה שהוא הציג אותו בפני הגאון רבי יורם אברג’ל – מדוע החליטו לבסוף ב’יחד’ שלא לפרסם את התיעוד?
את חלק מהתשובות יתכן שלעולם לא נדע. אחרות, אין לפתרונן מקום בטור זה של שבוע החגיגות (או האבל. תלוי אצל מי, תלוי את מי שואלים).
גם ביהדות התורה חגגו. איך שחגגו.
למרות שאחוז ההצבעה הגבוה מאוד הותיר אותם עם שישה מנדטים בלבד, השמחה בלב הייתה עצומה.
במהלך כל היום פיזרו “אנרכיסטים”, כפי שיש ב’דגל התורה’ מי שמכנים את אותם הלוחמים בהם, פשקווילים נגד ההצבעה ליהדות התורה. אני עצמי חזרתי באישון לילה מהעבודה המתישה, רק כדי למצוא את חצר ביתי מלאה בניירת שכזו, עם איקס ענק על האות ג’, לצד עוד הסברים מלומדים מדוע לא צריך להצביע לג’.
בין לבין הצלחתי לפגוש על הכביש ניירת קלפי, מהסוג שמצביעים בה, הנושאת את האות א’. והכיתוב: “גם אני מאנוסי האינקוזיציה והחצרות – די לרדיפת ילדים ות”ח!” (הא’ באינקוזיציה מודגשת).
“אז אתם עוד מאמינים שיש לפלג המטורף 20-30 אלף קול?” – שאל אותי בכיר ב’דגל התורה’ למחרת יום הבחירות.
“האם כעת הבנתם ממי מציל אותנו גדול הדור הישיש הקשיש חכימי דיהודאי? – מאנרכיסטים מטורפים. הם רצו לעקור את אמונת חכמים, וזכינו – במיוחד עם ‘עצרת המאה אלף’ ברחובה של בני ברק – לחיזוק עצום ושיעור באמונת חכמים”.
לדבריו, “המסקנה גם לעתיד היא, ההתנהלות הפוליטית לפי ‘הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל'”.
“יהדות התורה זכתה בתוספת קולות” הוא מזכיר. זה נכון. בהתחשב בכך שחלק מ’הפלג הירושלמי’ הצביע בפתקים לבנים ו/או בפתקי ש”ס ו’יחד’, ובכך שהפעם חב”ד נטשה בהמוניה את ג’ לטובת ‘יחד’ – הרי שחל גידול של ממש.
“אז תודה לקיצוניים, ש’זכו’ להכניס את המנדט החמישי של מרצ'”, הוא אומר. “לעיתים, טוב שהסולת נותר מנופה. וטוב עוד יותר: ה’היפרדו נא מעלי’ הפך בבחירות הללו לעובדה מוגמרת”.
ועל כך, כמו גם על תחושת הניצחון על כל רודפי החרדים בממשלה הקודמת – ישראל ביתנו, יש עתיד והבית היהודי – שווה הייתה החגיגה.