זה היה עוד יום חורפי שיגרתי הגשם לא פסק לרדת באותו היום. כאילו השמים בוכים להם וממאנים להנחם.
השעה הייתה שתיים בצהריים ישבנו במסעדה השכונתית ואכלנו להנאתנו ארוחת צהריים.
דיבורים בעלמא חיוך לקטן ויד שמלטפת בטן הרה בחודש מתקדם, הטלפון הנייד צלצל מן צלצול ארוך מבשר רעות ולא מרפה… הבטתי במסך וראיתי שזו אימא. רציתי רק לענות לה ולומר שאחזור אליה מיד כשאתפנה. עניתי… ואף אחד לא הכין אותי לקראת הבאות.
עניתי ולא ידעתי שאיננה אשת בשורות…
במקום ברכת שלום רגילה מעברו של הקו שמעתי יבבה. לא הצלחתי להבין או לשמוע מילה… ושוב קול שבור זועק כואב ובוכה מצידו השני של הקו.
לקח לי עוד כמה רגעים טובים עד שהצלחתי לשמוע את המילים שנצרבו וישארו בזכרוני כנראה לעולמים. “אלי, הוא נפל”. דממה הייתה לשניה בקו. לרגע לא הבנתי איפה נפל, איך נפל. לא הצלחתי לקשר את המילה לבאות. ושוב הזעקה המייללת שזועקת מעברו השני של הנייד. “אלי הוא איננו….”
כוס השתיה שאחזתי בידי התנפצה לרסיסים לכל הכיוונים, היד רעדה ולא הצליחה כמעט להחזיק את המכשיר שמבשר רעות. אלי… אלי… בן דודי האהוב איננו… זעקתי ניסיתי לעצור את הדמעות שהצליחו להשתחרר ללא רסן.
והשמים עוד המשיכו לבכות יחד איתי. אלי. אלי היקר שלנו של כולנו איננו.
הלב ממאן להאמין רק שלשום נפגשנו במסיבת האירוסין של בת דודינו. כאילו ידעת צפית ובאת להיפרד מכולנו. ואז, הלוויה, המון חיילים במדים. אבא שבור, אימא קורסת. אחיות אוהבות שלא מפסיקות להתייפח ואח גדול עם מדים עומד ודומע.
אי אפשר לנחם. ודמעות, דמעות מהשמים מתערבבות עם הדמעות של כולנו. אלי שלנו, אלי עם החיוך הנצחי. אלי האהוב של כולנו. נגדעת בטרם עת. נקטפת כפרח הכי היפה ביותר במשפחה. הותרת אותנו את כולנו עם הרבה געגועים, זכרונות, תמונות, ושוב דמעות.
אליו נישאו העיניים
אלי היה נער מלא חן, פעיל ותוסס, תמיד מוקף בחברים ועיסוקים. היה חניך ובהמשך מדריך בתנועת הנוער ‘עזרא’, ואחר-כך מדריך בתנועת ‘בני עקיבא’. בתנועה הוא השקיע המון אהבה ועשייה. חניכיו אהבו אותו, ונהנו מהפעילות איתו בטיולים, במחנות ובשבתות ארגון, כאשר הקנה להם ערכים ציוניים ודתיים, וחינך אותם לאהבת המולדת ולחשיבות הנתינה.
אחד הדברים שמאוד איפיינו את אלי היה הרצון החזק שלו, מגיל צעיר מאוד, לממן באופן עצמאי את הוצאותיו. לשם כך חיפש עבודות לשעות הפנאי, וכבר כילד שפע רעיונות ויוזמות ‘מסחריות’ – הוא מכר כלי כתיבה לילדים או אירגן הופעת קסמים. בהמשך עבד במגוון עבודות, היה שליח בחנות פרחים, עסק בניקוי בית-כנסת ועוד, עד שהגיע לעיסוק המפורסם שלו – ארגון שוק ארבעת המינים לקראת סוכות. בעבודה זו החל כשכיר והתפתח להיות מעסיק, ובזכות רווחיו מעיסוק זה מימן לעצמו טיול לחו”ל בן למעלה מחודש, טרם גיוסו לצבא.
בתום לימודיו בישיבה התיכונית החליט שהוא רוצה לשרת שירות צבאי מלא ולא דרך ישיבת הסדר. כדי להגיע מוכן לצבא למד שנה במכינה הקדם-צבאית ‘מגן שאול’ בנוקדים, משם המשיך מספר חודשים ב’מכון מאיר’ כדי להתחזק מבחינה רוחנית, ובתום הלימודים התגייס לצה”ל.
בחודש מרס 1999 התגייס אלי לצה”ל, לחטיבת ‘גולני’. שירת כלוחם וכמפקד כיתה, בעיקר באזור חברון, ובסוף שנת 2000 החל קורס קצינים. סיפר מפקדו, אל”ם עמוס: “אלי הספיק לעבור מחצית מקורס הקצינים. בתקופה זו התבלט כאדם ערכי, אשר היה בעל נקודת מבט ביקורתית ומפוכחת, המאפיינת רק אותו. אלי היה יצירתי ובעל מחשבה ייחודית, שהקנתה לו את היכולת להעביר ביקורת בונה ולהציע חלופות. תפקיד מפקד מחלקת טירונים בחטיבת ‘גולני’ היה יעד אליו ביקש להגיע, מתוך שאיפה כנה לחנך ולעצב דור של לוחמים.”
ביום י”ד בכסלו תשס”א (11.12.2000) נפטר אלי, לאחר שהתמוטט בעת אימון ברמת הגולן. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סג”ם. אלי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
דודו של אלי, הרב שלמה דיכובסקי מנהל בתי הדין, סיפר על שישה עקרונות שהנחו את אלי בחיים, ובפרט בצבא: “עיקרון ראשון – הקפדה על קיום המצוות, בפרט בהיותו בין חברים חילונים בצבא. עיקרון שני – ‘הכל בראש’. על כל מגבלה פיזית ניתן להתגבר בכוח הרצון. עיקרון שלישי – להבין כל דבר משורשו, לא לבצע פקודות באופן מיכני מבלי להבינן. עיקרון רביעי – עזרה לזולת.
“אלי היה כתובת טבעית לפניות לעזרה וסיוע ממשפחה, מרבנים, מחברים, מחניכים בתנועה, מפקודים וממפקדים. עיקרון חמישי – חברות אמת. אלי נטל על עצמו את העשייה למען הזולת בכלל, והחברים בפרט. עיקרון שישי – מנהיגות. בכל מפגש ואירוע אלי היה האיש, אליו נישאו העיניים, ממנו ציפו למנהיגות והוא אכן לא איכזב.”