מדוע אנחנו כל-כך חרדים מזרים

משהו חדש מתחיל. ידידי הטוב הסוציולוג הפרופ’ ע.א. חן חן לך על הברכות לרגל פתיחת האתר החדש. אני מאמין בכל ליבי שיצירת מרחב ציבורי חדשותי עם כללי עיתונאות שלא תמיד מוכרים במחוזותינו – תהווה לא פחות ממהפכה בנרטיב של המדיה החרדית כאן בישראל. האנשים אתם אני עובד מפתיעים אותי בכל פעם מחדש בכישרון בו ניחנו כאשר האלמנט היחידי שמתחרה אתו, הוא יושרם והאינטגריטי לפיו הם פועלים. בעיני, איש עדיין שמרן, שהתחיל את מסעו העיתונאי לפני לא מעט שנים – אין חשוב מזה. שוב תודה, ואחולי הצלחה לכולנו. יוצאים לדרך.

בין מודיעין למודיעין עילית. האשה שהופיעה עם שני ילדיה בגינה הירוקה הגדולה שבמרכז קרית ספר, בהחלט לא היתה שייכת למקום. היא לבושה היתה באופן צנוע אמנם, אך בין זוג מכנסיים שחור וחולצה עם הדפס צבעוני, לבגדיהן של ארבעת עקרות הבית החרדיות, לא היתה כל הלימה ולו מינימלית. גם ילדיה שענו לשמות המשונים יובל [הבת], וסער [הבן], לא בדיוק התמזגו בנוף החרדי הקלאסי שכלל עשרות ילדות חמד בחצאיות ארוכות וגרביונים לבנים.

לדפנה, זה היה שמה של האשה החילונית, לא היה קשה להבחין בדיכוטומיה המוחלטת בינה ובין ילדיה, לקהל המקומי. גם אם החמיצה את לחשושי הנשים שהביטו בה במורת רוח, לא יכלה שלא להבחין בקבוצות הקטנות של הבנות שעמדו והביטו בה בעיניים קרועות לרווחה. האימהות ניסו לקרא לילדותיהם ולהטות את תשומת ליבן מן המחזה המרתק אותו הן לא זוכות לפגוש בכל יום, אך ללא הועיל.

אלא שאז קמה דפנה וניגשה אל קבוצת הנשים ושאלה אותן אם הן מכירות אותה. הן ענו בחשש שלא. דפנה, אמרה: זו אני, מן הגינה הגדולה במודיעין ליד הסנטר. הייתם שם שבוע שעבר עם ילדיכן הרבים. אני ישבתי על הספסל הכתום, קרובה אליכן.

הנשים ניסו להבין לאן האשה המשונה חותרת, אך היא רק הוסיפה: מעניין. אתן חשתן בגינה הגדולה במרכז העיר החילונית כבביתכן. לא חשתן כל זרות, וילדיכן התרוצצו על המתקנים הרבים חפים מכל מבוכה. לי זו הפעם הראשונה בעיר חרדית, ואני כבר חשה, כי חדרתי לתוך מרחב שאסור היה לי להיות בו, שהופעתי משבשת את הסדר הקיים, את צורת החיים השלווה, משל היינו אני וילדי דמויות ביוניות מעולם אחר. מדוע אתן, לא חשות אצלינו נכריות?