הם לא מצביעים. אין להם למי, מסכנים. אף אחד לא אוהב אותם. אף אחד לא מייצג אותם. כולם נגדם. והם, בלי שבכלל רצו, נגד כולם. אבל הם מיוחדים, וזה מה שבאמת חשוב. כל כך מיוחדים שאף אחד לא מצליח באמת להבחין בכך. ככה זה, וככה זה היה תמיד.
כבר בגן הם היו בצד. כשהגננת אמרה לשבת, הם קמו. כשהגננת אמרה לאסוף את הצעצועים, הם מיד פיזרו. כשהגיעה שעת הריכוז הם אף פעם לא שילבו ידיים. ואף פעם לא הבינו למה לא רק להם, מכל הילדים, מגיע. הם הרי מיוחדים.
לאט לאט הם נדחקו הצידה, וגם עמדו בפינה די הרבה לחשוב על מה שעשו. אבל הם הצליחו לחשוב רק על כמה שהם מסכנים וצודקים, אבל מיוחדים.
וכך זה המשיך גם בכיתה. ובישיבה קטנה. ובישיבה גדולה. ובכולל. הם היו דעת המיעוט. הנגד. נגד הבעד. בהכל. תמיד. כי להיות בעד - זה בכלל לא מיוחד.
אבל עכשיו הם כבר גדולים וחזקים. ועכשיו הם לא מצביעים. כי ה'לא', המוחלט, החותך, תמיד עדיף על ה'כן', הפשרן, השקול, המקובל חברתית, שכן מנסה להיות בסדר עם כולם, השואף להכיל את ריבוי הדעות של כל הלא מיוחדים כמותו.
עכשיו כשהם גדולים וחזקים הם אפילו הצליחו למצוא ולהכיר עוד הרבה מיוחדים כמותם. כלומר לא מיוחדים ממש כמותם, כי רק הם הכי מיוחדים, אבל מיוחדים מספיק.
כי גם הם אנשי נגד, אנשי איפכא מסתברא, אנשי ראש בקיר, אנשי גוועלד בכל מחיר, אנשי שתו לי אכלו לי, אנשי רק אני לא קיבלתי את כל מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה. וכרגע זה מספיק. והם עוד יתאחדו ויגדלו ויתחזקו עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר, עד שהם יהיו הרוב.
ואז? אז הם יוכלו להתפנות כדי להיות נגד הנגד שהוא לא מספיק נגד. הנגד שהוא כבר קצת בעד. בעד משהו, מישהו. לא חשוב, כי תמיד יהיה לִמה ולמי להתנגד. תמיד תהיה ההזדמנות להוכיח לכולם ולעצמך שוב, שאתה באמת אבל באמת הכי מיוחד. ולהיות, שוב, בצד. תמיד בצד. כי רק בצד זה הכי מיוחד.
