פעמוניו, או צלילי צפירותיו של יום הזיכרון כבר מצלצלים ברעש גדול באזנים, ופוצעים את ליבו הקולקטיבי של כל יהודי שרק חי כאן במרחב הציבורי של מדינת ישראל.
כולם מתייחדים עם זכר הנופלים. ההורים השכולים עולים לקברי יקיריהם, הרבנים הראשיים וראשי המדינה מופיעים בטקס עצוב ורווי כאב ומנסים להתייחד עם הנפטרים, ותכניות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט השונות מתעטפות בעצב נוגה, שבתנועה מעגלית ניזון מהתוגה האמיתית הקיימת בעם ומשפיעה עליו באופן דומה.
רק שאל מול כל העצב הבלתי נתפס, המתרחב וממלא כל חלל ישראלי, מתנהלת קבוצה אחת שכביכול אדישה לחלוטין לכל מה שמתרחש, משל היא איננה חיה כאן במדינת ישראל, והיא אינה מתכתבת עם ההיסטוריה הלא רחוקה שלה.
אני מדבר על קבוצת החרדים.
לא כל החרדים, כמובן. חלקם. חלק גדול. הם לא מחללים את זכר הנופלים, הם לא בזים ליום הזיכרון, הם אדישים כלפיו. אינדיפרנטיות. התעלמות מוחלטת. הנופלים לא קיימים כלל בכרונולוגיית האירועים שלהם. אין כל איזכור קל אצלם, לעובדה כי היום מציינת מדינה שלמה את מותם של עשרות אלפי בני אדם, יהודים, שמסרו את נפשם, כדי שנוכל לחיות כאן.
הערים החרדיות קרית ספר, ביתר, ובני ברק נראות היום בדיוק כפי שנראו אתמול. החשמל באוויר, המתח על פניהם של האנשים, העננה העגומה שנחה על גגות הבתים בימים של אבל לאומי וחשבון נפש, דילגה לה אל מעבר לתחומי המושבים הללו. בין העיר מודיעין עילית ומודיעין למשל, מפרידים קילומטרים ספורים, אך המרחק ביניהם בלילה הזה, נדמה כמו פער בין שתי ציוויליזציות משתי יבשות שלעולם לא ינדדו.
יש לנו את הזיכרון שלנו. האמנם?
עמיתי המלומד הפובליציסט מנחם מן פרסם כאן ב’חרדים10′ טור לוחמני וחד אודות ימי הזיכרון הלאומיים. בתוך דבריו כותב מן ביחס ליום הזיכרון כי “בדיוק כמו בקרבנות השואה, גם כאן, לא יכבד את זכרו של בן משפחתי שנפל בקרב בבינת ג’אבל, חילוני גלוי ראש וענוד עגיל שעומד בכביש ראשי בראש מורכן“.
מה כן מציע מן?
“את זכרם, לפחות מבחינתי, יכבדו רבבות ואלפי בני הישיבות שיהיו עסוקים בדיוק באותה שעה באמצע סדר א’ בעיון ובהתעמקות בתורת משה”.
כלומר, גם לנו החרדים יש את האמצעים הייחודיים לנו לזכור, והם אינם בהכרח האמצעים שלכם. אנחנו מבקשים לזכור את הנופלים באמצעות לימוד, פרק תהילים, תפילה. באמצעות מוטיב רוחני, לא באמצעות עמידה גויית בצפירה.
נשמע מוכר? מבוטא היטיב? מסתבר שכן. האמירות הללו הם חלק מהנרטיב החרדי, מרכיב אינטגרלי בחינוך המובנה של כל ילד חיידר וילדת בית יעקב – אנחנו זוכרים אחרת.
אלא שמדובר בלא פחות באילוזיה נרטיבית.
אין כל איזכור חרדי, יהודי, רוחני לנופלים. לא קיימת הישיבה הגדולה שתעצור את סדר א’ או תודיע בתחילתו כי היום אנו לומדים לזיכרון האנשים שהגנו עלינו. מנהלי המוסדות, לבנים ולבנות, לא פותחים את יום הלימודים בהודעה על הצעירים שנהרגו, ויש לישא תפילה לזכרם, פרק תהילים, לימוד מוסרי, נקודת חיזוק, התקרבות לה’, משהו יהודי, ולו הקל שבקלים לטובת המתים הישראלים.
תלמודי התורה – החיידרים, לא ינחו את תלמידיהם ללמוד משניות או לקבל קבלה טובה, יהודית, למען הנופלים. לא תהילים, לא משניות, כלום. המוסדות הללו לא מתעניינים במה שמתרחש מעבר לתקציב הממשלתי של מדינת ישראל שהגיע או לא הגיע אליהם. העובדה ש-23,169 אנשים מתו למענם לא מדרבנת אותם לישא ולו תפילה אחת או כל סימבול יהודי אחר לזכרם.
לא ביום הזה, ולא בכל יום בשנה.