חרדים, עשו למען השם משהו למתים
פעמוניו, או צלילי צפירותיו של יום הזיכרון כבר מצלצלים ברעש גדול באזנים, ופוצעים את ליבו הקולקטיבי של כל יהודי שרק חי כאן במרחב הציבורי של מדינת ישראל.
כולם מתייחדים עם זכר הנופלים. ההורים השכולים עולים לקברי יקיריהם, הרבנים הראשיים וראשי המדינה מופיעים בטקס עצוב ורווי כאב ומנסים להתייחד עם הנפטרים, ותכניות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט השונות מתעטפות בעצב נוגה, שבתנועה מעגלית ניזון מהתוגה האמיתית הקיימת בעם ומשפיעה עליו באופן דומה.
רק שאל מול כל העצב הבלתי נתפס, המתרחב וממלא כל חלל ישראלי, מתנהלת קבוצה אחת שכביכול אדישה לחלוטין לכל מה שמתרחש, משל היא איננה חיה כאן במדינת ישראל, והיא אינה מתכתבת עם ההיסטוריה הלא רחוקה שלה.
אני מדבר על קבוצת החרדים.
לא כל החרדים, כמובן. חלקם. חלק גדול. הם לא מחללים את זכר הנופלים, הם לא בזים ליום הזיכרון, הם אדישים כלפיו. אינדיפרנטיות. התעלמות מוחלטת. הנופלים לא קיימים כלל בכרונולוגיית האירועים שלהם. אין כל איזכור קל אצלם, לעובדה כי היום מציינת מדינה שלמה את מותם של עשרות אלפי בני אדם, יהודים, שמסרו את נפשם, כדי שנוכל לחיות כאן.
הערים החרדיות קרית ספר, ביתר, ובני ברק נראות היום בדיוק כפי שנראו אתמול. החשמל באוויר, המתח על פניהם של האנשים, העננה העגומה שנחה על גגות הבתים בימים של אבל לאומי וחשבון נפש, דילגה לה אל מעבר לתחומי המושבים הללו. בין העיר מודיעין עילית ומודיעין למשל, מפרידים קילומטרים ספורים, אך המרחק ביניהם בלילה הזה, נדמה כמו פער בין שתי ציוויליזציות משתי יבשות שלעולם לא ינדדו.
יש לנו את הזיכרון שלנו. האמנם?
עמיתי המלומד הפובליציסט מנחם מן פרסם כאן ב’חרדים10′ טור לוחמני וחד אודות ימי הזיכרון הלאומיים. בתוך דבריו כותב מן ביחס ליום הזיכרון כי “בדיוק כמו בקרבנות השואה, גם כאן, לא יכבד את זכרו של בן משפחתי שנפל בקרב בבינת ג’אבל, חילוני גלוי ראש וענוד עגיל שעומד בכביש ראשי בראש מורכן“.
מה כן מציע מן?
“את זכרם, לפחות מבחינתי, יכבדו רבבות ואלפי בני הישיבות שיהיו עסוקים בדיוק באותה שעה באמצע סדר א’ בעיון ובהתעמקות בתורת משה”.
כלומר, גם לנו החרדים יש את האמצעים הייחודיים לנו לזכור, והם אינם בהכרח האמצעים שלכם. אנחנו מבקשים לזכור את הנופלים באמצעות לימוד, פרק תהילים, תפילה. באמצעות מוטיב רוחני, לא באמצעות עמידה גויית בצפירה.
נשמע מוכר? מבוטא היטיב? מסתבר שכן. האמירות הללו הם חלק מהנרטיב החרדי, מרכיב אינטגרלי בחינוך המובנה של כל ילד חיידר וילדת בית יעקב – אנחנו זוכרים אחרת.
אלא שמדובר בלא פחות באילוזיה נרטיבית.
אין כל איזכור חרדי, יהודי, רוחני לנופלים. לא קיימת הישיבה הגדולה שתעצור את סדר א’ או תודיע בתחילתו כי היום אנו לומדים לזיכרון האנשים שהגנו עלינו. מנהלי המוסדות, לבנים ולבנות, לא פותחים את יום הלימודים בהודעה על הצעירים שנהרגו, ויש לישא תפילה לזכרם, פרק תהילים, לימוד מוסרי, נקודת חיזוק, התקרבות לה’, משהו יהודי, ולו הקל שבקלים לטובת המתים הישראלים.
תלמודי התורה – החיידרים, לא ינחו את תלמידיהם ללמוד משניות או לקבל קבלה טובה, יהודית, למען הנופלים. לא תהילים, לא משניות, כלום. המוסדות הללו לא מתעניינים במה שמתרחש מעבר לתקציב הממשלתי של מדינת ישראל שהגיע או לא הגיע אליהם. העובדה ש-23,169 אנשים מתו למענם לא מדרבנת אותם לישא ולו תפילה אחת או כל סימבול יהודי אחר לזכרם.
לא ביום הזה, ולא בכל יום בשנה.
-
כי אתה ודאי לא חרדי. כדרך שונאי ועוכרי ישראל, אתה נוטף ריר מהיהודונים הללו שרק יודעים למצוץ ת’כסף אבל לא עושים כלום למען אף אחד.
ולעצם הענין, אכן היה מן הראוי, להתפלל, ללמוד, לקיים מצוה, מפעם לפעם עבור נשמות עם ישראל שנהרגו ובפרט עבור אלו שנהרגו עקה”ש מתוך שליחות להגן על עמינו. א ב ל , ודאי שאין שום ענין לעשות זאת בימים הטכסיים הללו, ואף להיפך, פעילות מיוחדת בימים אלו היא סוג של הסכמה עם קביעת השוטים על אופן ה’זכירה’. אז אמנם נכון שלצערנו גם בימים אחרים לא עושים מספיק עבור הנופלים הללו [ומשום מה נראה לי שהעבירה הזאת כואבת לך יותר, נניח מאשר לראות מישהו מדבר לשון הרע או משהו כזה], אבל זה לא נובע מרוע, אלא מסוג של מה שנקרא ‘לא מגיעים לזה’ כמו שלא לומדים כמעט בישיבות תנ”ך, אף אחד לא חושב שזה מרשעות, אלא מסוג של כורח או לחילופין סולם עדיפויות מוטעה.
אה, ושכחתי, בטוח שמילים כמו ‘אילוזיה נרטיבית’ וכדו’ מ’זה מרשימות, הם לא כאלה ‘פושטיות’ כמו ‘סיפור של אשליה’ וכאלה. אבל בכל אופן, פעם הבאה, שווה בדיקה לפני השימוש, אם זה ביטוי מקובל גם אצל אינטלגנטים אחרים, או שאתה הראשון. -
אם נעשה עניין נצטרך להשיב מה נשתנה. ומה נאמר , כאן מעבר לכביש גדל נער ממש כמוכם שהלך ולא שב, ואמא שלו כל השנה בוכה אבל ביום הזכרון כולם בוכים איתה. והם ישאלו לאן הלך ולמה לא שב, ולא תהיה לנו ברירה אלא לספר להם כי יש אנשים שפשוט מוסרים את נפשם ומסכנים את חייהם ולפעמים גם מתים כדי שאנחנו נוכל לשבת וללמוד כאן בבטחה, ואז הם שוב ישאלו מה נשתנה, ולמה אנחנו לא משתתפים והאם זה מוסרי שאחינו יצאו למלחמה ואנחנו נשב פה. ואז נסתבך.
-
כולם זוכרים בבני ברק ראיתי בצפירה כולם ממלמלים תהילים כל החנויות סגורת…בכוללים לומדים לעילוי נשמתם.
זה שאתה לא זוכר זה בעייה שלך אל תכלול את כולם -
לא הבנתי, האם כוונת הכותב למשוך רייטינג ?
-
תשובתך היא שילוב לא נעים של תוקפנות יהירות ודמגוגיה ויש גם ניסיון להלך אימים על המבקר, ( שלא לדבר על התחכמות מהסוג הילדי ), חבל שביקורת חשובה ונושא כל כך חשוב שאב ממך את כל ה”טוב ” שבך,
-
05/05/2014 21:56
אמנם הוא כתב בצורה לא יפה והתייחס גם לגופו של כותב, אבל התוכן נכון מאד ואף יותר מכך.
משום מה לא באים בטענות למה לא לומדים משניות או מקבלים קבלה טובה וכו’ לע”נ מי שהקים את מערך הרפואה בארץ או לבעלות הברית שהצילו את פליטת עם ישראל בשואה, מה שהיה מתבקש אילו יסוד הרעיון היה זכירת אלו שפעלו למעננו והכרת טובה. אלא זהו סוג של רעיון לאומי שמקובל בקרב הרבה עמים, והחרדים או חלקם שאין להם עם הלאומיות והטקסים הלאומיים, מאומה, לא אמורים להשתתף בזה כלל. לא בעמידה וגם לא בשום צורה אחרת. וכדוג’ יוכיח יום השואה שברור שלציבור החרדי יש קשר רגשי לשואה לא פחות מהחילונים, אלא שאין זו דרכם לציין אירועים מסוג זה.
ולמען אי הפגיעה ברגשות, אכן ראוי להשתדל ורוב החרדים אכן עומדים בצפירה כשיש חילונים בסביבה. אך ניתן להבין גם את מי שלא עומד, כי ללא ספק הוא מרגיש פגוע ברגשותיו מהחילונים לא פחות, בחוסר רגישות והתחשבות באין ספור תחומים.
-
-
זה לא חכמה להיות תמיד בצד “המתחכם” ולקרוא דווקא לעשות הפוך מהנורמה.
תסמונת שטוקהולם כבר יצאה מזמן מהמודה.אדרבא, מנחם מן התייחס דווקא לכפיה החילונית כביכול שבה אנו נדרשים לזכור את הנופלים כהחלטת אומות העולם.
ירצה האדם לזכור בדרכו שלו? אדרבה! אל מדוע דווקא ביום זה?
מה יש בו חוץ מחוקות הגויים?-
05/05/2014 00:21
אין דבר יהודי יותר מצפירה לזכרון , שום עם ושום אומה לא צופרים ביום הזכרון שלהם רק אנחנו,
והלא מקרא דיבר הכתוב
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. ב עשה לך, שתי חצוצרות כסף–מקשה, תעשה אותם; והיו לך למקרא העדה, ולמסע את-המחנות. ג ותקעו, בהן–ונועדו אליך כל-העדה, אל-פתח אוהל מועד. ד ואם-באחת, יתקעו–ונועדו אליך הנשיאים, ראשי אלפי ישראל. ה ותקעתם, תרועה–ונסעו, המחנות, החונים, קדמה. ו ותקעתם תרועה, שנית–ונסעו המחנות, החונים תימנה; תרועה יתקעו, למסעיהם. ז ובהקהיל, את-הקהל–תתקעו, ולא תריעו. ח ובני אהרון הכוהנים, יתקעו בחצוצרות; והיו לכם לחוקת עולם, לדורותיכם. ט וכי-תבואו מלחמה בארצכם, על-הצר הצורר אתכם–והרעותם, בחצוצרות; ונזכרתם, לפני יהוה אלוהיכם, ונושעתם, מאויביכם. י וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם–ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ועל זבחי שלמיכם; והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם, אני יהוה אלוהיכם. {פ}
תקיעה ותרועה וחצוצרה הם סממן יהודי מובהק של האספות זכרון ותפילה בעת צרה
-
-
כל הלימוד היהודי למדני מלא בחילוקים. במקום לבוא ולטעון (מעט בצדק) היאך כופים עלינו את אופן התגובה. הרי על עצם זה שנפטרו יהודים באופן שלחמו לטובת אחיהם אין עוררים. מהי התגובה, מתי היא צריכה להיות זה דיון נוסף. דווקא העיתוי שבו מתי 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, הוא זמן לתת כבוד (לא הסכמה) לזולת, ובפרט אשר נלחם והגן על ארץ הקודש למען העם הקדוש היושב בו.
-
לא חייבים להיות ציוני בכדי להעריך ולהכיר תודה למי שנפלו בגשמיות ולא רק ברוחניות על מנת שנוכל לחיות פה וללמוד פה תורה
-
השקפה מעוותת ואני כותב זאת כאחד שגדל בצד השני וב”ה התחזק, חבל שאנשים מנצלים את כישוריהם לדברים לא ראויים, ואין כוונתי לפגוע אישית חלילה,
-
שיהיה ברור לכולנו, שעמידת דום לזכר החללים זה “חוקת הגויים” ואנו לא צריכים להתבייש וודאי לא להתנצל על זה שאנחנו לא עושים כחוקת הגויים, אלא “הם” צריכים להתבייש בזה. ולמה בהישיבות לא
-
האמן לי אליעזר היקר, אם היתה לי אפשרות הייתי רוקד ביום הזה, רק כדי להראות לציבור המטופש שעמידת דום אינה באה בחשבון. הנופלים, נשמתם עדן, רק מתייסרים מעמידה כזו. נשמתם אינה מתעלה במרומים אלא להיפך.
לכל אחד יש אזכרה ביום פטירתו. רק אז הנשמה מתעלית אם יעשו למענה את הדברים הראויים, לימוד תפילה או מצוה. ביום זכרון מטופש, שכמה אווילים החליטו עליו אין שום עליית נשמה לאותו חלל שמסר את עצמו למען העם. -
והתשובה ברורה כי שם אף אחד לא יעלה על הדעת שאנו מזלזלים בזכרון השואה כי הרי גם סבינו וסבתותינו היו שם. מכאן שלא מדובר בזלזול מה כן? שאלה טובה?
-
אליעזר יקירי בא לא ניתמם, אצרף דברים שכתב ידיד חרדי בפורום אחר, שאני מזדהה אתם בכל לב.
אני מכיר שני ימי זיכרון לאומיים לנופלים במדינות העולם. האחד בארה”ב שהוא בעיקר יום חופש (Memorial Day) ומוקדש ברובו לפיקניקים (עם מנגל…) לקניות ואירועי ספורט. למרות הדמיון ליום העצמאות שלנו זה לא זה – יש להם יום עצמאות נפרד כחודשיים אח”כ.
השני בבריטניה שאומנם הוא מצוין בצורה דומה ליום הזיכרון שלנו וגם אצלם הנרטיב הפטריוטי שולט כמו גם האימפריאליסטי (הם שרים שם – Rule Britannia…) אולם דווקא בגלל זה אין היום הזה כ”כ פופולארי ונתפש אצל בריטים רבים כאנכרוניסטי ופחות רלוונטי היום.
אצלנו בישראל הרעיון של יום זיכרון לאומי שמהותו לזכור ולכבד, להשתתף בצער המשפחות בצורה קולקטיבית הוא יפה לכשעצמו אולם קשה להימלט מהמחשבה הטורדנית שיום זה כמו גם (ואולי אפילו יותר) יום השואה, מנוצל לחזק את האתוס הציוני הלאומי והפטריוטי , מאדיר את המדינה ואולי אפילו מצדיק את כל הפעולות הנעשות בשם התקומה או אם תרצו ההישרדות, גם אם יש בהן עוולה לאחרים.
כשהייתי ילד שאלתי את אבי על הפקעת אדמות מהערבים (גדלתי בעכו – עיר מעורבת, והיו לי חברים ערבים) ולמרות שהוא גידל אותי בין הערבים ולימד אותי לכבד בצורה אמתית כל אדם, הוא התבונן בי במבט מוזר ואמר לי: אם היית שם (פירוש: באירופה, והיית סובל מהאנטישמיות… ) לא היית מדבר כך.
אי אפשר להתווכח שמה שמשמש היום להצדקת קיומנו כאן הוא נרטיב השואה והנופלים במלחמות שניהלנו במשך כל שנות המדינה (תקשיבו לנאומי רוה”מ והנשיא אתמול). הוא החליף את השימוש בחזון הנביאים על שיבת עמ”י לארצו. יש שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה – כי זה כבר לא מדבר כ”כ לרוב העם (כי אולי בעצם הוא לא כל כך נכון – אולי ארחיב בהמשך). והשנייה היותר מדאיגה – זה יותר קל להצדיק מעשים בעייתיים (מכה קטנה בכנף…) כשאתה עושה אותם מתוך מניעי הישרדות ומלחמת קיום.
אני לא יודע מה אתכם אבל אני לא מתחבר לזה. כשהייתי תלמיד בתיכון התוודעתי לכתבי אחד העם אבי הציונות הרעיונית (התנגד לזו המעשית או המדינית של הרצל) שהיה הראשון שהתריע על כך שחי ומתקיים כאן בא”י עם אחר וצריך לתת דעתנו על כך בבואנו ליישב ולהקים מחדש כאן את ביתנו. הסיכום של דבריו היה (כך לפחות לפי המורה שלי לספרות) שעם ישראל נתן לעולם כל כך הרבה ועתיד עוד לתת אפילו יותר, שזוהי טובת האנושות כולה ובתוכה הערבים שיהיה מקום ליהודים משלהם שבו הם יוכלו למלא את ייעודם. לזה דווקא התחברתי…
אם נלמד את המדרש שרש”י מביא בתחילת החומש: אמר רבי יצחק וכו’… לא כתוב שם שארץ ישראל שלנו אלא של הקב”ה, ברצונו נתן אותה לעמים וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וההיסטוריה מוכיחה לפחות פעמיים שזה נכון גם הפוך…
נראה לי שההבדל ביננו לאמריקאים או לבריטים בתפישת יום הזיכרון הוא כי בניגוד אלינו הם לא כל זקוקים לחיזוקים ולהצדקות על קיום מדינתם.
ביבי אמר אתמול שבזכות הנופלים אנחנו כאן… ואנחנו יודעים שבזכות מילוי ייעודנו כיהודים (תורה ומצוות) אנחנו בכלל… -
אתה צודק.
נכדי הלומד באחד החדרים בעיר סיפר לי שבשעת הצפירה הרבה הורה לאחד הילדים לסגור את החלונות כדי שלא “יפריעו להם”.
במקום להתמודד עם הזכרון פשוט מתעלמים ממנו. כך נוהגים בכיתה הן בשעת הצפירה ביום השואה והן ביום הזכרון לחללי צה”ל. אין שום התייחסות אחרת. לא משניות, לא תהילים. כלום. -
אתה עושה את זה כי זה באמת כואב לך, או כי זאת נקודה מרגיזה?
אני מסכים שאין אזכור לנופלים או נפגעי פעולות האיבה. אבל תן לי להזכיר לך נקודה אחת חשובה שבוודאי אתה גם מסכים אתה.
בעצם לימוד התורה, אנו מגנים על המדינה. בזכות התורה יש רק 23,169 הרוגים ולא יותר מכך.
הציבור החרדי גוזר על עצמו שתיקה בנושאים אלו, מכיוון שהמינוח ‘אלו שהגנו עלינו’ נתפס בעיני הציבור החרדי כ’כוחי ועוצם ידי’ שבו מצטיינת המדינה להפליא. אנו מכבדים את זכרם של הנופלים, הם אחינו, בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו.
במקרה שכזה, השתיקה היא בבחינת ‘שב ואל תעשה’ מכיוון שמשמעות ההגנה מהבחינה הקיומית, המעשית והרוחנית שנויה במחלוקת.-
06/05/2014 13:04
ובכן אתה מוצא כוונות או מגמות ביום הזכרון שאתה לא מזדהה איתם, ואני חושב שזה לא משנה. אם ראש הממשלה משתמש בזה ואפילו הנשיא זה לא משנה את התחושה והיחס של האזרחים ליום הזה. ההבדל בינינו לבריטים או לאמריקאים לא מתחיל בניואנסים של יום הזכרון, הוא מתחיל ביחס למותו של כל חיל . ישראל זו המדינה היחידה בעולם שמות חייל הוא עסק פרטי של כל האזרחים. משם זה מתחיל. כשחייל נהרג שלא לדבר על פיגוע בו חלילה נהרגים כמה חיילים זה משפיע על מצב הרוח של כל המדינה , הערבות ההדדית היא אחד אחד ממרכיבי הזהות שלנו לאורך אלפי שנים, והיא בהחלט לא מניפולציה של מנהיגים. יום הזכרון הוא בפועל יום של כבוד וסולידריות עם משפחות הנופלים, מי שבז לו מי שמתעלם ממנו הוא פגום מוסרית, כשהפגם הוא קבוצתי מאורגן ומוסכם על מנהיגי הקהילה הוא חמור שבעתיים.
-
-
גם אנחנו עומדים בצפירה.
כל פעם שיש פקק בכביש אנחנו עומדים וגם צופרים.
מה רע?
-
האם עצרו פעם בתחילת הסדר להתחילו ללמוד לזכרו של הרב שך?
אני חושב שהוא תרם יותר מחייל בחזיתהלימוד שלנו הוא עצמו הזכרון , התקווה והמגן
אתה בתור בחור ישיבה לשעבר היית אמור להבין את זה-
07/05/2014 10:08
המילים מקשקש כרגיל קצת מיותרות לדעתי. את מרן הרב שך מזכירים תמיד ובצדק כמובן. מה אתה מקשר את זה לחיילים זה משהו אחר. מה שהכותב שלדעתי לא קשקש בכלל אומר שתראו יחס כלשהוא שאכפת לכם אפילו מבחינתכם אם אנחנטו מאמינים שלימוד משניות זה הזיכרון או קבלה בצניעות תעשו את זה לפחות מה מסובך פה
-
-
באזור מגורי ברמת בית שמש, יש יותר מתלמוד תורה אחד שתלמידיו אמרו תהילים בעת הצפירה לזכר החיילים הקדושים שמסרו את נפשם
-
בתשעה באב אנו מתאבלים על החורבן ותוצאותיו חלק בלתי נפרד מהגלות זה מה שאנו עוברים כאן בארץ אצלינו הגלות המרה עדיין בשיא תוקפה מי שחושב שהגלות הסתיימה עליו ליחד יום לחללי “האחלתא דגאולה”