במהלך החודשים האחרונים הואשמתי לא אחת בטיעון כי אני חורג מתפקידי העיתונאי, ומגלה ‘חוסר אובייקטיביות’ ביחס לאירועים, פרשיות, ואישים שונים.
פעילותי, המתבטאת בעיקר בכתיבת מאמרים כמו גם ראיונות בבמות שונות, היתה לצנינים בעיני שוחרי טובתו של אותו גוף כנגדו פעלתי, והטחות כמו “אתה לא ממלא את תפקידך”, או “ציפיתי ממך לקצת יותר יושרה”? נשמעו לא אחת מהטוקבקים וההודעות האישיות שהופנו אלי.
לקללות, ניבולי הפה, או לטלפון ההזוי ממשרד עורך הדין של תנועה פוליטית מסויימת, בניסיון להלך עלי אימים, אינני רואה צורך להתייחס, אולם ביחס לטענות, הלגיטימיות לכאורה, הייתי מבקש לומר גלויות.
אני מודה. יש לי דעה, ואינני אובייקטיבי.
יתירה מזו. אני סבור שלא קיימת חיה כזו הנקראת ‘עיתונאי אובייקטיבי’. כתב, פרשן, או פובלציסט שאומר כי הוא אובייקטיבי, הוא – או שקרן, או פחדן שחושש לעמוד מאחורי דבריו.
בשנות החמישים החל לפרוח בשדה התקשורת האמריקני זרם עיתונאי חדש שכונה ‘כתיבה ניו ז’ורנליסטית’. לפי דוגלי הגישה, שבראשה עמדו ענקי העיתונות, הנטר תומפסון האמריקני, ואדם ברוך הישראלי, אין באמת יכולת לייצר עיתונאות אובייקטיבית-נייטרלית. ניסיון כזה, לא רק שאינו משקף את המציאות, כפי שהיא מתיימרת, אלא עושה בדיוק את ההיפך. כך התפתח לו סגנון הכתיבה הניו-ז’ורנליסטי המאופיין בקלילות, ‘שפה רזה’, משוחרר, והופך את העיתונאי לחלק מהסיפור.
אז מה כן נדרש מעיתונאי?
להיות הגון. כלומר, כאשר הוא מפרסם ידיעה חדשותית, עליו להתאמץ בכל יכולותיו המנטליות, שלא לעוות את המציאות האמפירית בעקבות תחושותיו האישיות.
עליו לאפשר גם למי שאינו מזוהה עם עמדותיו להביע את עמדותיו ללא כל צנזורה, ועליו להבהיר לקהל קוראיו, האם הוא משמיע את דעותיו מפוזיציה אידיאולוגית, או בעבור תגמול, כספי או אחר.
כעורך באתר ‘חרדים 10’, אני סבור כי מילאתי את התנאים הללו בשלמות.
זו דעתי, הבלתי אובייקטיבית.