למה הרשו לעצמם עורכי דין דתיים, לתבוע בבג”צ את הרבנות הראשית?

בשעת כתיבת שורות אלו כנראה כבר ידוע ואף התפרסם כי המשרד בו אני משמש כעו”ד, הגיש עתירה לבג”צ נגד הרבנות הראשית בעניין שבכשרות.

לקוח המשרד מייבא מזה שנים רבות שרוולי נקניק העשויים מחומר מעובד אשר מקורו בעורות נבלות וטרפות. מוצר ספציפי זה היה בשימוש מאז ומעולם במערכות הכשרות הרגילה (ולא בהכשר “מהדרין”), לאחר השגחה על תהליך הייצור הפוסלת את חומר הגלם למאכל כלב.

גדולי הפוסקים התירו את השימוש בו, לרבות הגאון רבי חיים עוזר גרוד’ינסקי, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, הגאון רבי יצחק יעקב וייס, הגאון רבי עובדיה יוסף ויבדלח”ט הגאון רבי שלמה עמאר.

לאחרונה, לשיטת הרבנות הראשית, ניתן למצוא את אותו מוצר ממקור של בהמות שחוטות אצל חברה מסוימת, אשר אושר לה על ידי הרבנות למכור את המוצר, אולם את השימוש במוצר דומה של הלקוח שלנו, הרבנות אסרה והסירה ממנו את חותם הכשרות.

לאחר בדיקה גילינו כי גם המוצר החלופי מיוצר מטריפות, אבל נניח שטיעונה של הרבנות – נכון.

לכאורה, העתירה מהווה ניסיון לכפות על הנציגים האמונים על קיום היהדות במדינת ישראל, הימנעות מביצוע פעולה אשר הם רואים בה דרישה של ההלכה היהודית.

לשון אחרת, נציגי העותרת, עורכי דין חובשי כיפה ממשרדנו, מבקשים להכניע את נציגי ההלכה היהודית תחת הסמכות של המחוקק החילוני.

וכאן שואל הבן: הכיצד יכול אדם דתי ליישם היררכיה חוקית הנוגדת את אמונתו? וכי אין האמונה מעל לכל?

אני מקווה כי בסוף מאמר זה, לא רק שהתמיהה תיעלם, אלא יובהר כי דווקא משום דאגה כנה לדת הוגשה העתירה, ולא זולת זה.

 תופעת “מיסוד הדת”

בתקופת תור הזהב בספרד, או ליתר דיוק בשנת 1080 לספירה הנכרית, נכתב ספר שלם על מנת להלחם בתופעה שלילית הידוע בכינויו “מיסוד הדת” או בלע”ז Institutionalization of Religion. שמו של הספר אשר נכתב במקורו בניב ערבי-יהודי בידי רבינו בחיי אבן פקודה – הינו “כתאב אלהדאיה אלי פראיד אלקלוב”, ואשר תורגם בשנת 1161 על ידי יהודה אבן תיבון כ- “תורת חובות הלבבות”. כן, הספר הידוע לכולנו, הנלמד בהיכלי התורה ובאוניברסיטאות גם יחד, ומקומו כבוד בספריות ובבתים הפרטיים של כל שכבות העם, נכתב למטרה ספציפית אשר לדאבון לב נשכח במהלך הדורות.

במה הדברים אמורים?

למטרת הדיון נתייחס כעת לפן הרליגיוזי של המילה “דת” וזאת מבלי להיכנס לאטימולוגיה של המילה עצמה. אין כל ספק כי מטרתה של כל דת באשר היא, בייחוד הדת היהודית – אבי הדתות המונותיאיסטיות – הינו מיצוי הקשר בין האדם לאלוהיו. הדת מלמדת את האדם כיצד להתקשר אל הישות אליה הוא מייחס את קיום ההוויה, עילת העילות וסיבת הסיבות המשגיחה על מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

במהותו, קשר זה ללא ספק הוא ענין אישי ופרסונאלי. מטיבו ומטבעו, הקשר הינו אינטימי ופנימי כשבאמצעותו מתקשר האדם עם כל נימי נפשו עם היקר לו מכל, במטרה להתקרב לאלוהים ולהדבק בישות הרוחנית בבחינת “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”.

דא עקא, כיון שישנם נורמות וכללי התנהגות הנוגעות לכלל ולפרט, כבר בתקופות עתיקות ובכל הדתות, קיימת נטייה של האדם לרכז את עבודת ה’ בביצוע מעשי של המצוות – דבר שהוא קל יותר ודורש פחות מאמץ. כמו כן האדם נוטה למצות את עבודת ה’ עם העבודה הציבורית ומוסדות עבודת ה’ הציבוריות המשותפות לכלל, כדוגמת בית המקדש שבירושלים.

ברם, בשלהי ימי בית ראשון הנביאים הוכיחו את בני ישראל כי הדת הופכת להיות מערכת נורמות וחוקים מעשיים גרידא, וככל מערכת חוקים יציר אנוש, היא באה על חשבון התוכן הפנימי המהותי של הדת, כדרך להתקשרות האדם לאלהים בכל נימי נפשו. על פי הנביא ירמיהו זוהי הסיבה בגינה נחרב בית המקדש וכפי שנראה להלן.

מלחמת הנביא ירמיהו במיסוד הדת

ספר התנ”ך מעיד כי קיומן של מוסדות כאלה – לרבות בית המקדש בירושלים!! – היה מאז ומעולם לצנינים בעיני נביאי ישראל אשר ניבאו בשם ה’ נגד הפיכת קיום המצוות הפיזי של עבודת המקדש לעיקר.

הנביא ירמיה [ז, כא-כג] אומר:

“כֹּה אָמַר ה’  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:”

הנביא מבהיר כי דברי עולה וזבח – העבודה בבית המקדש – אינו העיקר, הקרבנות אינם חשובים! מה שחשוב הוא השמיעה בקול ה’ וקבלת אלוהותו בלב וגם במעשה.

אמור מעתה, לעלות להר הבית בכוח אפילו בניסיון להקריב קרבן פסח, ולעורר מהומה אשר סופה ספק פיקוח נפשות של שוטרים וחיילים, ואשר יגרור איבה יתירה עם שכינינו, אינו מעשה דתי ולמעשה מדובר במעשה אנטי דתי מובהק.

 כתבם על לוח לבך

ואכן, לפני חורבן הבית מצאנו כי הנביא ירמיהו אומר [לא ל-לג]:

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’: כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה’ נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה’ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:”

מהי אותה “ברית חדשה” וכיצד היא מסתדרת עם ההבטחה ועיקר האמונה כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת? המעיין יראה כי כוונתו של הנביא כמובן לאותה ברית במתן תורה, אלא, שביציאת מצרים היא נכתבה על הלוחות ולעתיד היא תהיה כתובה על הלב! אמור מעתה, יש מצוות מעשיות בתורה אך העיקר הוא חובת הלבבות הנלוות לעשיית המצוות.

 ירמיהו הנביא טוען כי יש לקיים את המצוות באופן פנימי ואישי ולא באופן מוסדי. עבודת ה’ הוא ענין אינטימי בין האדם לבורא עולם. לכן הקב”ה יחריב את בית המקדש וייתן לנו לעובדו בלי הסמלים של השכינה, כי עלינו להתמקד על מה שהסמל מסמל ולא על הסמל לגופו. לא על בית המקדש אלא על מה שבית המקדש מסמל – ושכנתי בתוכם!

 חורבן בית המקדש

הקב”ה דורש את התורה שבלב – עבודת הלב לא רק המצוות המעשיות. מטרתן של  המצוות המעשיות הינם המחשה והפנמה של חובות הלב. ה’ דורש כי נתמקד ברעיון העומד מאחורי הציווי ולא סתם על הקיום המעשי של הציווי. הליכה בדרכיו ומעשים טובים ולא קיום פורמאלי מצוות אנשים מלומדה. חורבן בית המקדש היה על מנת לדחות את הביטוי החיצוני של המצווה לטובת הביטוי הפנימי – לרפא את כלל ישראל מבעיית מיסוד הדת.

דבריו של ירמיהו באים לידי ביטוי גדול יותר מהמוסר הידוע שלו [ט, כה]

“כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב”

יש ערלה בגוף ויש ערלה בלב, מילה של הגוף אין בה משמעות כשיש ערלת הלב.

 הרבנות הראשית לישראל

ההיסטוריה מלמדת כי מסיבה זו, בשנות העשרים של המאה הקודמת, רבנים רבים בעולם כולו התנגדו באופן נמרץ להקמת הרבנות הראשית. בג”צ טוהר היא רק אחת הדוגמאות למצב כזה של מיסוד הדת עד כדי חילול הדת וחילול השם. להרוס ולפגוע בזולת בשם שיקול של חומרה יתירה – לשיטתם שלהם – הוא סימפטום ברור של מיסוד דת ואיבוד כיוון. הפרופורציה הנכונה של מוסד האמור להציג את הדת הוא להרבות אהבה ואחווה בין בני אדם, להסביר פנים למי שאינו מאמין על מנת לקרבו לאם כל האמונות, לא לדחות בשתי ידיים בגין זוטי דברים, ולפגוע בשם נותן התורה.

בעניין בג”צ טוהר, אזי לבוא ולהחמיר ולאסור מוצר על מנת להעלות את רמת הכשרות בישראל, לשיטת הרבנות, ולחייב מחללי שבת בפרהסיה לאכול ביום הכיפורים “כשר למהדרין”, הוא דוגמא מאלפת לאיבוד הצפון. ואני מניח בצד את ההרס הכלכלי המוחלט אשר הם מבקשים לגרום ללקוח.

כיוצא בדבר אתה אומר, מינויו של אדם לכס הרבנות הראשית, ולגלות ביציאתו כי אחריו משתרכת קופת שרצים, הוא עוד סימן של מיסוד הדת עד כדי פוליטיזציה של הדת. על כס הרבנות אמור לשבת אדם שהתברר כנקי כפיים ובר לבב, המשליך את מאביו וצרכיו האישיים מלפני אמונתו, כמו גם מפני צרכי הציבור.

ובהקשר זה ראוי לשאול מספר שאלות: מה הם הקריטריונים המדאיגים את ועדת המינוי בבואם להחליט על זהות העומד בראש מערכת דתית? טובת הדת או פוליטיקה ומאבקי כוח קטנוניים לשם השתלטות על מוסדות מדינה?

פעם אחר פעם מינוי של דיינים או של רבני ערים או רבנים ראשיים הופך למאבקי כוח פוליטיים של אינטרסים ותככים. הכזה ייקרא נציג הדת היהודית?! אתמהה תמיהה רבתי!

 דת ומדינה

מסיבה זו ישנה חובה דתית להפריד בין דת ומדינה, מבלי להתייחס לערך הדמוקרטי הבסיסי אשר סולד מפני עירוב תחומין שכזה. ויפה אמר בזמנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ כי מדינה מציבה את רצון האדם במרכז, דת מציבה את רצון האלהים במרכז, ולכן המושגים סותרים זה את זה מעצם מהותם. בגולה גרו יהודים אורתודוקסים דורות על גבי דורות ללא כל סמכות מכוח החוק ושמרו תורה ומצוות בקפידה. כוונתם של אלה אשר הקימו את הרבנות הראשית מלכתחילה הייתה משיחית, הם ראו במדינת היהודית העתידית התגשמות חזון הנביאים לשיבת ציון והקמת ממלכת התורה. אולם זה הרי לא קרה, שבנו לציון אולם אנו לא הקמנו את ממלכת התורה. אז מדוע שהדת כביטוי לאהבת הבורא לנבראיו תהפוך למוקד פיצול ומחלוקת?

 סוף דבר

כל ניסיון לכפות את הדת על אדם או ציבור שלא קיבלו אותה מרצון הינו חילול ה’ והרחקת בני ישראל מהדת. לאנשים פשוטים אשר לא חונכו על ברכי תורה מעשה שכזה רק מפחית מהכבוד אותו הם רכשו לדת מלפנים. למקד את הפעילות על חומרות יתירות מבלי לשים לב אם “אין הצער שווה בנזק המלך”, מדגימה שוב כי קיום המצוות בדור שלנו הפך לעניין מכאני נטול לב, שאין לו כל משמעותית דתית, כמעט.

אפילו מתן צדקה היום נעשה באופן מתועש, מבלי להקשיב ולכאוב על צער הזולת, ועל מנת שמאן דהו יתפלל בעבור הנותן בקברי צדיקים בגליל או באוקראינה. האם אנו כבר לא מסוגלים לתת מבלי לקבל תמורה? ומה בכלל העניין הזה של תפילה באמצעות שליח?! הלוא חשיבותה של תפילה על צרכינו, היא מפאת היותה תמריץ לקרב את המתפלל לה’ בהפנמת היותו ית’ חנון ורחום, גדול חסד הכל יכול, האם גם את זה שכחנו?!

תם ולא נשלם.

 הכותב, עוה”ד אליהו שוורץ ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות’.