כשאיש אחד אמר: “אחיי ואחיותי”

רבות נכתב וייכתב על מערכת הבחירות הזאת. זלזלתי ואזלזל באפקטיביות של עצרות והפגנות פוליטיות. אבל להיות שם, בכיכר מלכי-ישראל, כאשר דניאלה וייס מזמינה את “ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו” – אתה יודע שהליכוד הולך לנצח גם הפעם.

זה לא המתח החשמלי שנאגר בקהל לאורך ההמתנה הארוכה בכיכר; לא רק זה.

זו לא האש שנדלקת בעיניים כשנתניהו עולה ומנופף; גם זה רק חלק.

זה הפיצוץ החשמלי שאתה שומע ברגע שהוא מתחיל לדבר, אתה מדמיין את הזכוכיות מסביב מתנפצות, רואה בעיני רוחך את האולפן השקוף של ערוץ 10 מתפורר לרסיסים, אבל כל מה שקרה זה שאיש אחד, בנימין נתניהו, אמר: “אחיי ואחיותי, ידידיי אזרחי ישראל”. זהו.

לא היה צורך בדיבורים שבאו לאחר מכן, לא היה עניין בדיבור על “בירתנו המאוחדת לנצח נצחים”, גם האיזכור של הצורך במפלגת ימין מורחבת היה מיותר. כל מי שהיה בכיכר היה מצביע באותו רגע לליכוד. לליכוד בראשות נתניהו.

אז נכון שבנט החזיר לעצמו חלק מן הקהל לאחר מכן בנאום סטייל גננת (רוצים לשיר? לא שומע!), ונכון שלשיר “ירושלים של זהב” עושה צמרמורת, בעיקר כשהוא לא יודע לנגן; אבל בקהל עדיין היה “ביבי מלך ישראל”, ו”ביבי, ביבי, ביבי”.

אגב, למה לא סיפרו לו שבבית הבא בשיר מופיע: “חזרנו אל.. ולכיכר”.

גם אלי ישי שיחק אותה בנאום נוראי. אף אחד לא הבין מאיפה הוא מתחיל ולאן זה הולך, אבל עצם העובדה שספרדי מנשק קמעות נאם בכיכר מלכי-ישראל עשתה את שלה.

אז נכון שבאתרי ה’חדשות’ התחרו על תואר “מקטין העצרת הכי טוב”, רבבות איש שהיו היום בכיכר חזרו הביתה והדליקו את השכונות.

“ביבי מלך ישראל”.