המתנה בלתי נגמרת: הטור שיוציא לכם את החשק להציץ בשעון

אז הגעתי בזמן. אבל חיכיתי וחיכיתי עד בוש. קבענו שעה והוא עדיין בושש מלהגיע.

העיקר שכאשר קבענו את הפגישה, הוא התחנן בפני שאגיע בזמן כי הוא ממהר לסיים את הפגישה. לא נעלבתי מהעובדה שלפני שהוא התחיל את הפגישה, הוא כבר ממהר לסיימה.

הצצתי בשעון הנייד, קרי ‘סמארטפון’. ראיתי שהזמן לא זז. קבענו בחמש, ובאמת מחוג סיפרת השעות בשעון הנייד, עדיין עומדת על חמש, רק הדקות התקדמו קצת. הם הראו כי כבר עברו חמש דקות, ואנחנו בשעה חמש וחמישה.

סיננתי לעצמי, כפי שאני נוהג בדרך כלל במקרים כאלו לסנן לעצמי, נו שוין (באידיש כמובן), איחור של חמש דקות – זה לא איחור.

מצד שני חשבתי לעצמי, כי הכול זה עניין של יחס. אם הפגישה שלנו היא רק לדקה, אז חמש דקות זה איחור מאוד משמעותי. פי חמש מהפגישה. אבל החלטתי שלא כדאי להתמקד בדקויות, וחמש דקות זה חמש דקות, בלי שאלה של יחס.

•

תוך כדי חישוב וחשיבה, הסתכלתי על השעון בשנית, וכעת ספרת השעות שוב לא השתנתה, רק ספרת הדקות התקדמה לה בעצלתיים, והראתה כי השעה חמש ושבע דקות, וכמו תמיד ברגעים של המתנה חסרת מעש (שלב אחד אחרי הסינון לעצמי), אני שואל את עצמי את השאלה שאף פעם לא נשאלה:

מדוע כאשר שואלים פלוני מה השעה הוא עונה ‘השעה חמש וחמישה’ בלא הצורך להזכיר את הדקות, ואילו כאשר השעה חמש ושבע דקות, פלוני יענה ‘השעה חמש ושבע דקות’ – ופתאום יש צורך להזכיר את הדקות.

ובאמצע שאני חוכך בדעתי מה תהיה התשובה, התווספה לה שאלה נוספת: מה מינה של הדקה? כי אם הדקה היא ממין זכר, צריך לומר חמש וחמישה, ואם הדקה היא ממין נקבה יהיה צריך לומר חמש וחמש.

ובתוך כדי שפשוף ידיים ספקניות בצורה מעוררת מחשבה, הצצתי בשעון בפעם השלישית, וראיתי כבר כי חמש ותשע דקות, דהיינו דקה לפני חמש ועשרה. דהיינו בעוד דקה – האיחור יהיה של עשר דקות.

וכמו מקודם, גם עכשיו שמתי לב לעובדה כי בחמש ועשרה לא מוזכרים דקות, ואילו בחמש ותשע אומרים דקות. עד שנזכרתי, כבר עברה לה דקה נוספת.

איך אני יודע? כי הסתכלתי בשעון בפעם הרביעית.

לפיכך בחישוב מהיר יוצא כי בממוצע כל שתיים וחצי דקות אני מסתכל על השעון. אבל היות ואין לי כוח לעקוב אחרי השניות, אני מעדיף לומר שבעשר דקות אני מסתכל ארבע פעמים בשעון.

•

מאחר שפני לשלום, ולא רציתי לכעוס על חברי שאיתו קבעתי את הפגישה, החלטתי כי עשר דקות של איחור הן לא בגדר של ‘איחור’, כי גם אני יכול לאחר בעשר דקות. לא שזה קרה לי פעם, אבל אם זה יקרה – לא יהיה נורא בכלל.

עד שהחלטתי שזה לא איחור כל-כך גדול, ועד שהצלחתי להיזכר שזה באמת לא קרה לי אף פעם, אני מציץ על השעון בפעם החמישית, אם כי אציין שזו הפעם הראשונה בעשור השני של השעה חמש.

ראיתי שכרגע השעה היא חמש ושתים עשרה דקות. חשבתי על כך שגם פה מזכירים את עניין הדקות.

אבל עד שנזכרתי שבשביל הממוצע אני צריך להסתכל בשניות, פספסתי את השניה, ממש בשניה.

בעקבות נסיבות אלו חשבתי לעצמי שכדאי לי להתבונן ולראות מה היתה השעה בשניה הקודמת, ואז אדע מתי בדיוק באיזו שניה הסתכלתי על השעון. אבל גם את השניה הזו פספסתי ממש בשניה. יוצא שאת השניה הראשונה פספסתי בשתי שניות.

כך יצא שכעת השעה חמש ושלוש עשרה, ועד לשעה הזו הסתכלתי בשעון כבר שלוש פעמים בעשור השני של השעה חמש, ואם ככה הממוצע של ההסתכלות בשעון השתנה.

כעת אני חוכך בדעתי האם אני צריך להסתכל בשעון שוב, או לא.

הספק המורחב הוא: האם כדאי לא להרוס בעשור השני את הממוצע של העשור הראשון, או לא כדאי. וכמו כל דבר בחיים הכול עניין של כדאיות.

•

פתאום שבה לי ההכרה כי אני פה כי קבעתי פגישה, והאדם לו אני מחכה מאחר. ואני חייב להסתכל בשעון כדי לדעת בכמה זמן הוא מאחר. אני מסתכל בשעון ואני רואה שכבר השעה חמש ורבע, הבנתי שהשעה הפסיקה להתחלק בדקות אלא היא מתחילה להיחלק לרבעים, ועם מסקנה זו סיימתי את הרבע הראשון של השעה חמש.

אם כך יש לי ממוצע חדש.

אמרתי לעצמי קצת בזעף, כי אחרי הכול רבע שעה איחור, כבר מתחיל להיות בגדר איחור שמתחיל להיות משמעותי, אבל היות והוא רק מתחיל להיות משמעותי, זה היה קצת בזעף, ולא הרבה בזעף.

מה שכן לא רציתי לזעוף כי נותרו לי עוד הרבה מחשבות בחלל המוח, ואז לפתע מרחוק נבטה אלי דמותו המהירה ומתנצלת של החבר, כמו שרק מאחרים יודעים, והדמות נפנפה בידיה לשלום, והתקרבה אלי במהירות הבזק.

אלא שכאשר חצתה הדמות את הכביש הבנתי שטעיתי בזיהוי, והדמות הוא לא דמותו של חברי איתו קבעתי את הפגישה.

•

התלבטתי האם כדאי לי להתקשר אליו, הרי לשעון הנייד שברשותי ישנה פונקציה של טלפון. ההתלבטות הזאת לא לקחה הרבה זמן ומיד הרמתי את המכשיר, אך תוך כדי שאני לוחץ על המכשיר, על מנת להתקשר, אני רואה את מצג השעון הקרוי סמארטפון, את השעה, והיא מראה על חמש ושמונה עשרה.

יוצא, אם כן, שאני ממתין כבר שמונה עשרה דקות.

ואני, עדיין ממשיך להמתין ולהמתין. אין ספק בכך שהאיחור מתחיל להיות מוגזם, וכעת עם איחור כזה גדול שכחתי את הסיבה שלשמה הסתכלתי על הסמארטפון הקרוי שעון נייד, והתחלתי לחשוב שההבדל בין איחור סביל לבין איחור מוגזם הוא שמונה דקות, ואילו ההבדל בין איחור נסלח, לבין איחור שמתחיל להיות לא נסלח, הוא רק שלוש דקות.

ואז נזכרתי כי רציתי להתקשר לחברי המתאחר. הפעלתי שוב את המכשיר והשעה היתה כבר חמש ועשרים, וכאן החלו לתקוף אותי שאלות בזו אחר זו.

שאלות חדשות שלא עלו לי קודם.

•

השאלה הראשונה היתה, מדוע לא אומרים השעה חמש ושליש, בדיוק כשם שאומרים השעה חמש ורבע, כאשר מדובר על חמש וחמש עשרה דקות?

שאלה נוספת שצצה פתאום, מדוע כאשר מגיעים לעשור השלישי של שעה, לא מזכירים את עניין הדקות כלל וכלל, עד לסוף השעה.

בנוסף הציקה לי העובדה כיצד לחשב את הפעמים שהסתכלתי בשעון בעשור השני של השעה החמישית.

כי הרי רוב הפעמים שהסתכלתי זה לא היה במטרה כדי לדעת את השעה, אלא בתחילה זה היה כדי לתפוס את השניה שהתפספסה, ולאחר מכן זה היה כאשר רציתי להתקשר, ואז הציצה בי השעה. אבל אז נזכרתי שרציתי להתקשר ולא התקשרתי.

הסתכלתי שוב על המכשיר וראיתי כי השעה היא חמש עשרים ושלוש.

ועת אני מסתכל על השעה, אני שומע קול סמכותי ולא מתנצל, בנוסף לטפיחה בשכם הנקראת מכה, והבנתי כי חברי הגיע.

מעוצמת הכאב, וגם מהשמחה כי הוא הגיע, נשכחו כל שאלותיי, לפחות עד להמתנה הבאה.