סיפורי צדיקים על אנושיים? הופכים אותם לדמויות פלקטיות

אמרתו המפורסמת יותר מכל של תאודול ריבו אבי הפסיכולוגיה בצרפת אינה בתחום מומחיותו תחום הנפש. באופן אירוני הוא נזכר בעיקר בשל אמרתו כי “את ההיסטוריה כותבים המנצחים”.

לטעמי הוא טעה והחליף בין המסובב לסיבה. היחס הסיבתי הוא הפוך – אלו שכותבים את ההיסטוריה הם המנצחים. הם המנצחים בקרב על התודעה. הם המנצחים בקרב על השאלה מה צריך לעשות, ולאן צריך לפנות.

אבחנה זו אשר כוחה יפה להיסטוריה הכללית העולמית, יפה שבעתיים לציבור החרדי, האמון על סיפורים העוסקים בדמויות מופת שלאורן עלינו ללכת – בהם עסק קובי פינדרוס בטורו: האם סיפורי הצדיקים מטיבים עם הרב או שמא להיפך. סיפורים אלו חולקים מאפיין ברור אחד  – ציור הצדיק\גאון\קדוש (מחק את המיותר) כדמות מופת על אנושית.

הטור של קובי פינדרוס: האם סיפורי הצדיקים עושים להם טוב?

לפני מספר שנים הרב נתן קמינצקי כתב ספר ביוגרפי העוסק בתולדות חייהם של כמה מ”גדולי-הדור” מהמאה ה-20. הספר הוא פרי מחקר והיכרות אישית וכולל סיפורים רבים. אך דא עקא, למרבה התדהמה, מסתבר שההתנהגות של רב מסוים המוזכר בספר לא הולמת דמות מופת בעיני כמה מיורשיו\ממשיכיו של אותו רב.

את הפתרון אני מניח ניחשתם בעצמכם. מכבש צנזורה אימתני עבר ורמס את הרב קמינצקי וספרו. תחת מכבש זה עובר כל ספר הגיוגרפי ומשטיח את הדמות הנסקרת בו. לאחר פעולת ההשטחה מתרחשת פעולת כיווץ. ובסופו של התהליך נותרת דמות פלקטית צפויה ושטוחה המתאימה לתבנית קבועה. התבנית כל כך קשיחה וקבועה, עד שניתן להחליף את דמות המופת המסוקרת בספר X בדמות מופת אחרת המסוקרת בספר Y ואף אחד לא יבחין בכך.

תפקידו של השכתוב ההיסטורי הנמרץ הזה הינו לעצב את גבולות התודעה של הקורא. לסמן לו אילו חיים ראויים לחיות אותם ואילו לא. העובדה השולית המצערת שהחיים המתוארים בספרים הללו מעולם לא התרחשו ולעולם לא יתרחשו אינה מטרידה את משכתבי ההיסטוריה. במלחמת הקודש על התודעה, האמת היא מה שראוי בעיניהם שיקרה ולא הפרטים ההיסטוריים שהתרחשו אי שם בעבר הרחוק והמיותר.

ביסוד סיפורי “ליבם ברשותם” שפורסמו בטורו של קובי פנדרוס, מונחת הטענה לפיה, יש קונפליקט מובנה בין הזהות ההלכתית לבין הזהות האנושית, וכי על היהודי הטוב להתכחש ולהתנכר לטבעו האנושי ובכך הוא יגשים את תכלית הקיום ההלכתי.

אני דוחה את הנאמר שם משתי סיבות.

א.      לאור המגמה של משכתבי ההיסטוריה אני מוצא את אמינותם של הסיפורים הללו מפוקפקת במקרה הטוב.

ב.      העולם הערכי שהיא מציגה כעולם אידיאלי הינו עולם ערכי פסול בעיני. הן מבחינה אנושית והן מבחינה דתית.

ההיסטוריה האמיתית ולקחיה חשובים מכדי שנפקיר אותם בידיהם של לבלרים חסרי בינה. בהיסטוריה פעלו ענקים, אם ניתן לננסים לשכתב אותה בדמותם ורוחם שלהם, הרי אנו ובנינו לא נצא לחירות לעולם.