תודה, יאיר גרבוז. הזכרת לי את המזוזה

אני חייב לך תודה, יאיר גרבוז. באמת. כבר שנים רבות, רבות מדי, איני זוכר אפילו כמה, שאינני מנשק את המזוזה.

כלומר, יוצא פה ושם, אך איך אומרים, זה לא זה. לא באמת מתוך הכרת המעשה.

כשהייתי ילד, תמיד נישקתי. הייתי אפילו שב וחוזר אליה אל המזוזה להניח יד ולנשק, אם במקרה בלהט הריצה החוצה אל העולם הגדול חלפתי על פניה בלי יחס.

כי אז, כשהייתי ילד, עדיין חיה בי באופן עמוק ותם ההכרה שבין הפנים לחוץ קיים מרכז כובד שהוא העוגן; שהוא המהות האמיתית; שהוא הזהות הפנימית שלך במובן הכנה ביותר, ואותה עליך לשאת עמך לאשר תפנה, כי היא שנושאת אותך עמה לאשר תפנה.

ופתאום אתה מתבגר והכל הופך רק  ל-“להספיק” אחד גדול, והכל רק כדי “להגיע אל”. ואי שם בדרך, ה”עכשיו” התמידי, הרגע עצמו, נשכח. ואיתו גם אתה עצמך. אין כבר שהות למחשבה מאין באת ולאן אתה הולך, אין כבר הרהור על הסיבה לתנועה.

ואתה שוכח את המזוזה, ואתה בעצם שוכח את עצמך.

ועכשיו, בלי שרצית, יאיר גרבוז, הזכרת לי. הזכרת את כל מה שהמזוזה מזכירה בעצם היותה. מי אני ולשם מה אני, ומי העומד כל העת לימיני ומדריך צעדיי, שברא בי רגליים לרוץ, וידיים לפתוח דלתות, ועיניים לחבוק עולם ומלואו, ואוזניים להקשיב, וקול להשמיע רצונותיי, ושכל ובינה ללמוד ולדעת ולעשות ולהשיג.

הזכרת לי את יופי הקיום הרגעי, ואת ההבנה שהחיים, כל רגע ורגע בהם, הם מפתן דלת אל הפלא הבא.

אז תודה לך יאיר, שהחזרת לי את המזוזה ואת עצמי.