ישי ובנט הפכו לחלום של הפלסטינים

ביהודה ושומרון חיים לפחות שני מליון פלסטינים. כל המומחים מזהירים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חבית חומר נפץ שמסכנת את העתיד שלנו כאן, גם אם ננסה בכל הכח להתעלם ממנה. ואכן, מזה עשרות שנים שהנושא מפרנס אין ספור דיונים, מאמרים, ימי עיון, סיורים, ספרים, סרטים, סמינריונים ומה לא. התחושה היא שמרוב עצים כבר לא רואים את היער.

כמו לגבי סוגיות פוליטיות אחרות, גם כאן המלל האין-סופי והדמגוגיה של הפוליטיקאים מימין ומשמאל, יוצרים ערפל קרב שלא מאפשר לנו לשים את האצבע על הנקודה ולזהות במדויק מי נגד מי. אז מה באמת מציעים לנו לעשות עם שני מליון פלסטינים?

אם נתבונן במפה הפוליטית הישראלית, ונתעלם לרגע מרעשי הרקע לטובת התרכזות בתכנים במקום בכוכבים, נבחין בשני פתרונות מרכזיים שמונחים לפתחנו. הפתרון הראשון מציע לנו לחתור להיפרדות מהפלסטינים. לעומת זאת, הפתרון השני הדוגל בהרחבת ההתנחלויות, כולל אלו שאינן בגושי ההתיישבות, מציע לנו לספח את הפלסטינים.

זו השורה התחתונה.

תומכי ההיפרדות סבורים שהרחבת ההתנחלויות, שלא נמצאות בגושי ההתיישבות, תיצור מצב גיאוגרפי והומניטארי מסובך ביותר, אשר ימנע מאיתנו להגדיר בעתיד “מי כאן ומי שם” ולהיפרד מהפלסטינים. לטענתם, במצב כזה העולם יעמיד את ישראל בפני אולטימטום שיאמר לה: “סנקציות כלכליות שיחסלו את הכלכלה שלך, או מתן אזרחות לפלסטינים!”

מי שהתרחיש הזה נשמע לו הזוי, מוזמן לראות כיצד הסנקציות מרסקות כיום את הכלכלה של רוסיה הגדולה (שידועה כ”לא מתנצלת”…), או לקרוא קצת על ההיסטוריה של דרום אפריקה.

סופה של מדינת ישראל, פיזית ויהודית

כך או כך, במוקדם או במאוחר הלחץ הבינלאומי כנראה יעשה את שלו. ובדומה לדרום אפריקה שהסנקציות מוטטו אותה לחלוטין, ולא עזרו לה כל הסברים או עשיית שרירים, גם מדינת ישראל תיאלץ לתת אזרחות לשני מליון פלסטינים ויותר.

כעת, כשהם כבר אזרחי ישראל, הפלסטינים יצביעו בבחירות ויקבעו את גורל המדינה. ואז, לאט ובטוח, פלסטין, מהנהר ועד הים, לא “תשוחרר” באמצעות הנשק, אלא באמצעות הקלפי. זה יהיה סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

יחד עם זאת, בניגוד גמור לאלו משמאל שלא מאפשרים לעובדות לבלבל אותם ומתעקשים על נסיגות כאן ועכשיו, כמובן שלא ניתן להתעלם מהסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה משטחי יו”ש. לכן, פתרון ההיפרדות מתנגד לכל נסיגה, כל עוד בצד הפלסטיני אין נכונות אמיתית להכרה בקיומנו כאן, וכל עוד לא הובטחו האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.

מאחר ואנו רוצים להבטיח שלא נמצא את עצמנו במצב בו לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק אזרחות לפלסטינים, יש לבנות בגושי ההתיישבות, אך בשום אופן לא להרחיב את ההתנחלויות שאינן בגושים. כאמור, הרחבה כזו תיצור גיאוגרפיה שתכפה עלינו נישואין לנצח עם הפלסטינים, על כל המשתמע מכך. (לרבות התבוללות). ללא ספק, כאשר הנסיבות כבר לא יאפשרו לנו להיפרד מהפלסטינים, גם הימניים ביותר מביננו יתגעגעו נואשות לתקופה שבה עוד היינו יכולים להתגרש מהם.

לו אני פלסטיני   

מנגד, אל מול פתרון ההיפרדות, מפלגות כמו “הבית היהודי” וזו של אלי ישי, דווקא מובילות לסיפוח של הפלסטינים אלינו, במקום לשמור את אופציית הגירושין פתוחה. דתיים ככל שיהיו, אנשים כאלי ישי ונפתלי בנט רואים לטווח הקצר, ולא מבינים שני דברים חשובים שהתורה מלמדת אותנו. הראשון הוא הפסוק בו אברהם אומר ללוט: “הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, אִם הַשְּׂמאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה”. והשני הוא הפסוק מספר דברים האומר: “זְכר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר”.

בפסוק הראשון אברהם אבינו מלמד אותנו שיש לחתור להיפרד מאויבים, ולא לספח אותם לתוכנו. שהרי, אין לך סיכון גדול יותר מאשר הכנסת האויב אל תוככי הבית. בנוסף, הפסוק השני מלמד אותנו להתבונן בהיסטוריה, ועל בסיס זה לעצב את העתיד. די בוודאות ניתן לומר, שהתבוננות בהיסטוריה האנושית תלמד אותנו שאם לא נשאף להיפרדות מהפלסטינים, הם לבסוף יהיו חלק מאיתנו (“אחמד בן שרה” כבר אמרנו?…)

לו הייתי פלסטיני שחולם על חיפה, יפו, עכו, לוד ועוד, הייתי מאוד רוצה שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה. וכדי לשמור עליו מימין, הייתי מתלבט בין אלי ישי לבין נפתלי בנט. הנטייה הראשונית שלי הייתה דווקא לתמוך בישי, מפני שהוא עושה רושם יותר אמין מבנט (הכול יחסי כמובן). מצד שני, העובדה שגוף בלתי תלוי העניק לאלי ישי את התואר “חבר הכנסת העצלן ביותר”, הייתה לבסוף מכריעה את הכף לטובת בנט.

כך או אחרת, כפלסטיני, הייתי מברך על כל בנייה בהתנחלויות שאינן בגושים, ושמח מאוד שהציונים מסנדלים את עצמם. רק כך פלסטין כולה תשוחרר.

רק מה, יאמרו ישי ובנט: הארץ חשובה לנו, לא נוותר על אף שעל או רגב אדמה למען הערבים. ועל כך כבר אמר מרן הרב עובדיה יוסף ע”ה: “אני אפקיר נפשות יהודים בשביל חלקת אדמה?! בשביל הר או גבעה?!”…

הכותב הוא סופר ופעיל חברתי.