מוצאי פורים דמוקפים, ליל שבת, ישיבת חברון גבעת מרדכי.
הבחורים מבוסמים לחלוטין. לידי יושב שיכור שסח לעצמו: “אז מה יהיה עם מניין למנחה? נסתדר”, הוא עונה מניה וביה.
קם ממקומו, עיוור לחלוטין לקיומי, וממשיך למלמל דברים מתוך עולמו הפנימי. מאחוריו יושב צעיר אחר שבוכה בדמעות שליש של שיכורים וצועק שוב ושוב: “ה’, מלך, ה’, מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד”. השלישי ניגש אלי ושואל אותי אם הוא יכול להתפלל? מנחה [עם פתח מתחת ל-ח’]? שאלתי, ועניתי: כן, יש עוד 13 דקות לשקיעה. לא, ענה לי הצעיר בחמלה, האם במצבי אני יכול להתפלל?
זוהי שכרותם של בחורי ישיבה. ויפה היא.
גם בשעות שבינתם נסתרת עליהם, והיין מחלץ מהם טקסטים אותם לא היו אומרים ב’רגיל’, מתגלית נפשם הטהורה: “אבא” צעק בנו של ידידי ישראל, כשהוא ממרר בבכי בסעודת פורים, “אני מצטער אם ציערתי אותך, זה היצר הרע שלי שמשכנע אותי ללבוש את המכנסיים האלה שאתה לא אוהב”.
ראש הישיבה, הרב פרבשטיין, נכנס לבית המדרש, ועשרות בחורים עטים עליו. השאלות, מאופיינות בלהג של שיכורים, אבל באופן מוזר סובבות סביב עניינים של הלכה.
הראש ישיבה, אני לא יכול להיות ככה בשבעס, יש מצב לדחות אותה ליום ראשון? הראש ישיבה, שכחתי לומר קידוש לבנה, אני יכול לומר עכשיו? הראש ישיבה, לא אמרתי ‘על הניסים’ מה אני אעשה?
עשר דקות נוספות הספיקו לראש הישיבה להבין כי מניין למעריב הוא כבר לא ישיג לעצמו בהיכל הישיבה, והוא פונה בחיוך אוהב עם עשרה בחורים, אליהם מתלווים שלושה שיכורים נוספים, שמזהירים את כולם ‘לא לאפשר לשיכורים להתקרב לראש ישיבה’.
בינתיים, באולם עצמו מתארגנים כמה מניינים, אם אפשר לכנות כך את ההתקהלויות הקטנות, המאופיינות בשני אלמנטים מרכזיים: שיכור עם טלית במרכז שמנופף עם ידיו לכל עבר באקסטזה, וניסיון של שיכור אחר ‘להשתלט’ לו על ‘העמוד’.
שיכורים יעשו הכל כדי לקבל את תשומת הלב של החברה, והצלחתו של השיכור המתחרה, הינה לצנינים בעיניהם. השיכור המובס, אם הוא מספיק כריזמטי, ‘פותח’ לעצמו מניין נוסף, ומקפץ באושר עם הלהקה הקטנה שהשיג לעצמו.
להבדיל משיכורים שאינם נמנים על בני הישיבות, הממלאים לעיתים את פיהם בניבולי פה, ובשירי עגבים, הצעירים מישיבת ‘חברון’ אוהבים ‘להתפרע’ וללוות את תפילת המעריב שלהם בשתי מנגינות נועזות: נעימת הימים הנוראים – וקרליבך.
כך, ‘מזמור לדוד’ קלאסי של רבי שלמה, וקדיש של תפילת נעילה, נחשבים ל’שבירת מסורת’ משמעותית, משהו כמו ‘צור ישראל וגואלו’ בבריסק, ומכאן שהדבר גורם לשמחה אמיתית לבחורים שמביטים באושר בחזן.
זאת, כמובן, אם מתעלמים מהבחור הממושקף ששכח להתגלח לפני שבת, נשכב על הספסל ולא הפסיק למלמל שאסור לשכוח על הניסים, ובכלל הגיע הזמן להוציא את הנקודה הפנימית. הנקודה הפנימית.
פחדן, או זהיר?בשבוע האחרון פרסמתי סטטוס ברשת החברתית אודות מיזם של חבר ילדות שלי, המבקש להילחם בחדירת הכהניזם והימין הרדיקלי לחברה החרדית. הכעס שלי על ישי, שבחסות האמירה כי הוא ממשיך את דרכו של הרב זצ”ל, הציב את מעריצו של ברוך גולדשטיין ברשימתו, והפחד מצמיחת פרות באושים כאלו במחנינו, הביאו אותי לתמוך בכל כוחי בפרויקט של הידיד.
אלא שאז ביקש ממני האיש במפגיע להסיר את שמו מהפוסט שהעליתי.
מדוע? שאלתי, ובליבי חשבתי כי אולי מדובר באדם חרדתי, חששן, וחסר אומץ וחוט שדרה, אלא שאז, קיבל האיש, בתוך שעות ספורות מבול של קללות, נאצות, ואיומים ברצח [“..תמחקו את הדף הזה מיד, או שאני ירצח את מנהל הדף במו ידי”], מפעילי הימין הקיצוני, בעקבות פעילותו.
כעת כבר לא חשבתי שהוא פחדן.
דרך תורה. נפתלי, מ. ידידי. אתה משתדל, כפי שהורו חלק מגדולי הרבנים, שלא לאכול פרות וירקות שמיטה שהותרו על בסיס הפתרון ההלכתי ‘היתר המכירה’, וגם בשבת המשפחתית הקרובה, אתה מביא אתך פירות וירקות שלך.
רק מה? אתה חושש, שהשימוש בכלים של בני המשפחה שאינם מקפידים על כך, ובהם בלוע טעם של ‘היתר מכירה’ יאסור את האוכל שלך? הנה הרב מרדכי אליהו זצ”ל שבארבע מילים יפהפיות מבקש: אל תגזים. אל תלך למקומות האלו.
“ואם כן מי שאינו רוצה לסמוך, ורוצה להחמיר לעניין עבודה, קדושה, ואכילה, תבא עליו ברכה, אבל מכאן ועד להחמיר באיסור שמיטה דרבנן, ובלוע בקדרה ולאסור את הכלים – רחוק הדבר מדרך תורה”.