אני אשים פתק לבן בקלפי. לא ביבי, לא בוז’י, לא לפיד ולא כחלון. עוד לא עברו שנתיים מאז נתתי את קולי האזרחי ואין בכוונתי להיות מריונטה בתיאטרון האבסורד הישראלי, רק בגלל שמישהו החליט שהגיע הזמן למחזה חדש. כל יום שעובר מאז שהכריזו על הבחירות רק מחזק אותי בבחירתי, או יותר נכון בחוסר בחירתי. מצטער, לא משחק, שובר את הכלים.
כשהמחלוקת הפוליטית מקבלת צביון של מלחמה מאפיונרית, התגובה שלי היא “שביתה איטלקית” – שביתת בוחרים, ללא שלטים. זו זכותי ולדעתי גם חובתי. השמאל רוצה שאחליף את ביבי, הימין רוצה שביבי יישאר לעד, והמרכז מציע בעיקר לחבור למנצחים. אני לא בימין, לא בשמאל ולא באמצע. כמו במבחן אמריקאי, אני בוחר באפשרות “כל התשובות לא נכונות” (או “כל התשובות נכונות”). למעשה לא בא לי בכלל להיבחן. עשיתי מועד א’ ולא רוצה מועד ב’.
לפיד החליט להקים לעצמו מפלגה, כחלון החליט להקים לעצמו מפלגה, ביבי כבר הקים לעצמו ממלכה מפלגתית, ובוז’י שינה את שם המפלגה וזהותה כדי שתתאים לו. אז גם אני רוצה להקים לעצמי מפלגה. מפלגה זמנית (כמו רובן) של סרבני בחירות. אנחנו נהיה מפלגה וירטואלית, חוץ פוליטית. ללא מנהיג, ללא תקציב ועם אג’נדה אחת: עד שלא משנים את שיטת הבחירות אנחנו לא בעסק.
בהימנעותי האזרחית אני גם מוחה נגד התקשורת – הדי ג’יי הגדול, שמה שבאמת מעניין אותו זה שכולנו נמשיך לרקוד. הוא יגרוף את הכסף ואנחנו נסיים עם הנג-אובר ובחילה.
אז לא. לא רוצה. ויותר מדויק: לא מסוגל. די! מספיק ודי! תקראו לי חסר אחריות, תקראו לי נאיבי, תקראו לי אסקיפיסט. אני אחיה עם זה, כי אני יודע מאיזה מקום מגיעה הסרבנות שלי. ולמרות שהסיכוי שיהיו עוד סרבנים רבים כמוני לא גדול, אני בוחר להיות סרבן מצפון. בלי לעשות חישובים פוליטיים לכאן או לכאן.
בינינו, למרות שמציירים את זה כסיפור של חיים או מוות, של להיות או לחדול, זה כלל לא משנה מי בסוף ייבחר. זה כלל לא משנה מי ירכיב את הקואליציה. אני לא מודאג, העולם לא ייפול עלי אם לא אצביע. הרי הפקידות הממשלתית תישאר אותה פקידות, הדמוגרפיה תישאר אותה דמוגרפיה, האויבים אותם אויבים, והטכנולוגיה (שקובעת לנו באמת את כיוון השינוי) לא תעשה תפנית בגלל הבחירות האלה.
אני מאמין שאם תהיה כאן תפנית, היא לא תבוא ממפלגה כזו או אחרת ואפילו לא מראש ממשלה כזה או אחר. הגאולה תבוא מתוך העם. בינתיים אני לא רואה את העם משנה את השיטה – לא הפוליטית, לא הכלכלית, לא כלום. כשהעם יפסיק להיות שפוט של התקשורת, שכשהוא יפסיק להתייחס למציאות כמו אל משחק כדורגל, כשהוא יחליט לקחת אחריות על עצמו ולא לזרוק את המחדלים רק על הפוליטיקאים – המציאות תשתנה.
וגם אם הוא לא יעשה את זה, המציאות תשתנה בכל זאת, רק יותר לאט. היא תשתנה בגלל תהליכים רחבים ועמוקים מהפוליטיקה המקומית, ומכל מה שפרשנים אינטרסנטים מפמפמים לנו חדשות לבקרים. היא תשתנה כי עם הזמן יותר אנשים יבחרו לא להשתתף במסיבת הבחירות המזויפת, שמונהגת על ידי אנשים שלא מסוגלים ולא רוצים לשנות את השיטה. שיטה שפועלת בעיקר לטובתם ולא לטובתנו.
עוז אלמוג, פרופסור לסוציולוגיה, מהחוג ללימודי ארץ ישראל, באוניברסיטת חיפה