כולם רועשים בעקבות מקרה השוקולד. מקרה “הישראלי המכוער”. אלא שאני חיפשתי אותו, את הישראלי המכוער – ולא מצאתי.
אולי הישראלי המכוער התחבא במסתרים? אולי אני מסתירה את עיני ולא רואה סביב? אולי בכל חורף אני רואה פשוט אביב?
אינני יודעת. אבל כשפקחתי את עיני לראות – גיליתי את ההפך.
ונהפוכו?!
זה התחיל בנסיעה תמימה באוטובוס. כבר סיפרתי לכם שאני חובבת נסיעות באוטובוס וברכבת. לעומת זאת, ממש לא מחבבת נסיעה במונית או במכונית פרטית.
אז בכל פעם שאני יכולה להחליף את הנסיעה – בנסיעה באוטובוס, אני יוצאת לנסיעה ארוכה, מתישה, בעלת סחבת – העיקר שתהיה יותר מרתקת.
אכן, זה מה שהיה.
בתחילת הדרך זה היה ילד-נער שלאחר שעלה לאוטובוס החל לחפש בכיסיו את המטבע לנסיעה.
“אני בטוח שהוא היה פה”, אמר, ונבר שוב ושוב באותו כיס. “פתאום נעלם לי”.
רק שמע הנהג “פתאום נעלם לי”, והחל להאט את מהירות נסיעתו. שמא לא ימצא הילד את האבדה וייאלץ להורידו מהאוטובוס.
המטבע לא נמצא. אבל עוד לפני שאני קלטתי מה הנער אומר ומה הוא רוצה, זינקו ממקומותיהם לא אחד, לא שניים, אלא חמישה אנשים. חשבתי שהם מצאו את האבדה הצנועה ופשוט שועטים לקראתה, כמוצאי שלל רב. אבל לא, כל אחד מהם נבר חיש בכיסו שלו והגיש לילד מטבע בן 10 שקלים.
הם לא חפרו בדבריו של הילד, הם לא ניסו לפרש פרוש רש”י על מה ששמעו, הם לא ניסו לחשוב שאולי הילד מנסה פשוט להוציא מהם מטבע בצורה בלתי ישרה.
הם הבינו שאין לו דמי נסיעה וכמעט רבו על הזכות להיות לו לעזר.
הישראלי המכוער?!
אך שככה הסערה והנה, אחר מספר תחנות, אני מגלה שהאדם שיושב לפני, נוקב עיניו בתקרת האוטובוס.
הסתכלתי למקום שאליו הביט. לא הצלחתי להבין מה הוא מצא שם?
“כנראה סתם תימהוני”, אמרתי לעצמי, מסיטה מבטי וחוזרת לעלעל בדפי הכתיבה שלי.
האיש עורר את תשומת ליבי, כשהפנה את מבטו בבת אחת מהתקרה אל הרצפה שלידו.
על הרצפה היה מונח תיקו. אינני יודעת מה עוד היה בתיק, אבל בין רגע קט הוא קם ממקומו וניגש עם מעין מברג דקיק, אותו שלף מהתיק, אל המנורה שבתקרת האוטובוס.
לא הבנתי בדיוק מה עשה שם. אבל הנורה שנראתה חורגת ממקומה כאשר חוט חשמל השתרבב ממנה, לא מצאה חן בעיניו, כנראה.
הוא סובב וסובב משהו, אחר-כך חיזק אותו בידו ורק כשהתיישבה התוצאה על דעתו, שב למקומו.
“יישר כוח, אחי”, זרק מישהו מאחורי. “יישר כוח”, קראו יתר הצופים.
אני הסתפקתי בתמונה הזו, שצילמתי.
הישראלי המכוער?!
בצאתי מתוכנית הרדיו שלי עברתי על המדרכה ליד מלון תמיר. במקום הכי שוקק חיים, רועש וממש לא מזכיר כפר או מושב, ראיתי אנשים עומדים ובוחנים את העץ שצמח שם על המדרכה בצד.
“יש שם תרנגול ותרנגולת”, הצביעו אנשים בתשובה לשאלתי.
נעצרתי. שני תרנגולים על עץ, במרכז הומה אדם ורכב, אין זה דבר שבכל יום.
“בטוחים שאלו תרנגולים?” – חקרתי, בעודי מנסה ללכוד אותם במצלמתי.
קולות הקרקור שלהם הוו את התשובה לשאלה.
רבים עמדו והביטו בעניין רב, אבל אז פתח אחד בדברים: איך הם הגיעו לכאן? רגע, איך הם ירדו עכשיו? אולי יפחדו לרדת? הוא הביט לעבר מלון תמיר ואמר מבלי לחשוב עוד רגע קט: “אני הולך להביא סולם לשחרר אותם, הם עלולים להידרס בכביש”.
בשעה שכל בני האדם ממהרים לדרכם בחזרה מעבודתם או מתלמודם, אני מאמינה שגם הוא לא היה לגמרי מובטל.
בכל זאת, חצה את הכביש להביא סולם. כי יש פה שני יצורים שאולי יקפדו את חייהם.
הישראלי המכוער?!
אלו ה”מכוערים” שאני נתקלתי בהם במרווח של שעתיים.
אז אולי הישראלי המכוער התחפש ליפה נגד עיני? ואולי צריך באמת לחפש אותו בכדי למצוא אותו, ואם כן, מה הרעש?