סיפורי צדיקים: האם הצגת הרבי כדמות על-אנושית טובה עבורו?

ספרות הילדים החרדית, ובעצם גם זו הפונה למבוגרים, עוסקת לא מעט במה שמכונה ‘הגיוגרפיה’ – כלומר, כתיבה ביוגרפית שיש בה אידיאליזציה של נשוא הביוגרפיה, מתוך מטרה לחנך באמצעות תיאור חייו את הקורא.

הכוונה כמובן היא לסיפורי צדיקים לילדים, למבוגרים, לנשים, ולתינוקות כמעט בכל וורסיה ספרותית קיימת, מספרי כרומו מהודרים ועד קומיקס לילדים, מאלבומים צבעוניים, ועד לספרונים מנויילנים.

בסיפורים האלו מקבל הצדיק מעמד על של אדם כמעט בלתי אנושי. 

אלא שלעתים עולה הספק: האם חלק מהסיפורים, הנתפסים כמופלאים, ‘עושים טוב’ לצדיק עליו הם מסופרים, או שמא חלילה להיפך? האם לזה התכוון המשורר, והאם לא יצא שכרו בהפסדו, או שזו היתה מטרתו של הסיפור מלכתחילה? האם הצגת הצדיק כדמות כמעט בלתי אנושית, מאדירה אותו או שמא חלילה להיפך?

כך, למשל, שלשת הסיפורים הקצרים הבאים, המתמקדים באבל על מות אדם קרוב ובהתייחסות הצדיק לכך.

שמותיהם של הרבנים עליהם נכתבו הסיפורים לא יצוינו משתי סיבות: א. מקורו של הסיפור אינו ברור, וייתכן כי כמו בסיפורים אחרים כלל לא התרחש. ב. הסיפורים הללו בווריאנטים שונים סופרו על צדיקים רבים ולא על אחד מסויים.

שלשה ימים לבכי

כשאשתו של האדמו”ר נפטרה נדמה היה כי חרב עליו עולמו. במשך עשרות שנים ליוותה אותו אשת נעוריו בכל מסעותיו, והיתה הנפש הקרובה אליו במשברים הרבים שחלפו עליו. ועם זאת ביום הרביעי לפטירתה, נדמה היה כי צערו של הרבי שכך, ודמעותיו פסקו מלזלוג.

בהספד שהתקיים בתום השבעה, הספיד גיסו של האדמו”ר ואמר לחסידים: הרבי שלכם, משעבד את רגשותיו להלכה. אם נאמר בגמרא כי ‘שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד’, הרי שאחרי שלשה ימים תם הבכי מבחינתו של הרב. ‘צדיקים לבם ברשותם’ אומר המדרש [בר”ר לד], והרגש המתרוצץ בקרבם, משועבד, ונתון לאמת המידה של התורה וההלכה, ומאחר שהגמרא קבעה כי ‘שלשה ימים לבכי’, הרי שגם הרגש הטבעי ‘מציית’ אינסטינקטיבית לכלל זה.

המעבר למסכת גיטין

המקובל האלוקי ישב במשך שעות ארוכות כשהוא ספון על ספריו הקדושים. עשרות ספרים היו פתוחים לפניו, נסתר ונגלה, זוהר ותלמוד, והוא שט בהם כאותו ספן יורד ים, שאת ביתו מוצא דווקא בלב האוקיינוס בעיצומה של סערה…

והנה נכנסה רעייתו כשפניה שטופות דמעה ובפיה הבשורה הקשה מכל: בתם הגדולה, שחלתה לפני כשנה ושכבה על ערש דווי, החזירה את נשמתה לבוראה כשהיא מותירה אחריה ארבעה ילדים. המקובל בירך ברכת דיין האמת, קם ממקומו והוציא מארון הספרים את הספר מדרש איכה. בשעה זו ידע, יכול הוא ללמוד רק ‘בדברים המותרים בשעת אבילות’.

זהו כוחו של הרב, שחו התלמידים בהערצה, גם בשעה קשה כמו זו, מצליח הרב להתעלות מעל לצערו הפרטי, ומראשו לא נשכחת ההלכה כי בשעה כזו מותר ללמוד רק ‘בדברים המותרים’.

הבכיה במוצ”ש

רב העדה הנכבד שמע את הבשורה הקשה ושריר לא נע בפניו.

ואין זה דבר קל. בנו יחידו, מת בארוע לב פתאומי בעיצומה של יום השבת. הגבאי לא הצליח להבין מהיכן שואב הרב את תעצומות נפשו, אולם החליט להתנהג כאילו מאום לא ארע, בדיוק כפי שנהג הרב.

רק במוצאי שבת, לאחר ההבדלה פרץ הרב בכי תמרורים. בשבת לא הרשה זאת לעצמו מאחר שלא רצה להשבית את שמחת השבת, אך עם המעבר לימי החול, הציף הצער שבלבו את כל רגשותיו הוא געה בבכי מר.

זו היא משמעותו של המדרש: ‘צדיקים לבם ברשותם’. לאנשים גדולים אלו יש את היכולת לשלוט בלב, ברגש, בצער, בשמחה, ולנתק אותם אל האפיקים הנכונים שנסללו רק על אדניה המוצקים של ההלכה, והתורה הקדושה.