מה, בעצם, מספר הבחור מהפרסומת

ידידי הפרופ’ לסוציולוגיה ע.א. צפינו ביחד בסרטון הפרסום של מכון לב, בו מופיע בחור צעיר בחדר ההמתנה של הרב במטרה לקבל ברכה לשידוך מוצלח.

המשב”ק (עוזרו של הרב) מברר על מצב לימודיו של הצעיר, ומגלה כי מלבד לימוד התורה (בבא קמא בבבלי, וברכות בירושלמי) הוא גם שוקד על תחום דעת נוסף – פיזיקה, וליתר דיוק מכניקת הקוואנטים, ואנרגית נקודת האפס.

עוזרו של הרבי, בעל מראה הפנים ההדור, ממשיך להקשות האם בחור הישיבה, הסטודנט כעת, הצליח במבחן, וכשנוכח כי אכן כך (מועד א) הוא ממהר להציע לו ‘שידוך מצויין’ – “הבת שלי”.

בהמשך מציג התשדיר המצויין את הממתינים בתור, שנחשפו לשיחה, ניגשים לצעיר ומתחרים על לבו כשהם מציעים לו את בתם שלהם.

הנרטיב של סרטון הפרסומת הזה, הבנו שנינו, לא יכל להיות מסופר לפני מספר שנים. העובדה שחרדים צעירים בעלי השכלה כללית רחבה ממלאים את האוניברסיטאות ואת המוסדות להשכלה גבוהה, מהאוניברסיטה הפתוחה ועד הטכניון שבחיפה, ממכון לב שבירושלים ועד אוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע אינה תופעה טריוויאלית.

צעיר, עדיין לא נשוי, בעל חזות חרדית חיצונית מובהקת, שהופך בפרסום וויראלי ל’אטרקציה שידוכית’, בגלל היכולת שלו לעבור מבחן במכניקת הקוואנטים, ולאו דווקא בגלל ה’שטייגען’ (התמדה) התורני שלו בישיבת פוניבז’, הוא לא פחות ממהפכה חברתית. כך גם המספר של 10,000 סטודנטים חרדים במוסדות להשכלה גבוהה.

האם המפנה הזה חיובי או שמא מדובר באסון רוחני? התשובה לכך, כמובן, סובייקטיבית לחלוטין.

מיהו פטריוט? אחרי ‘צריך לשקם אותך’, אחד מהמשפטים ‘החזקים’ מן העימות שייך היה דווקא לאיימן עודה, יו”ר המפלגה הערבית המשותפת שציטט אל מול ליברמן את סמואל ג’ונסון הבריטי: ‘הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל’.

לאמור, האמירות הקשות, שלא לומר הגזעניות, של שר החוץ מקורן באופי של אדם נבל, בחסותה של פטריוטיות.

אז מה היא בכלל ‘פטריוטיות’? הנה מילון רב מילים: ‘אדם האוהב את מולדתו, נאמן ומסור לה’.

כלומר, נאמנות ואהבה למולדת, לאו דווקא למדינה, לאו דווקא ללאום. לאיימן עודה גם כן יש מולדת, ובאופן אירוני היא זהה למולדת של בנימין נתניהו. גם לזו של ברוך מרזל. עודה אם כן, יכול לטעון כי הוא פטריוט גאה לא פחות מיו”ר ישראל ביתינו, שמולדתו אגב, מצויה בכלל במולדובה שבמזרח אירופה.

אבא עקשן. ד. הנכבדה שלום. אביך המבוגר חולה סכרת, ומנוע מאכילת מאכלים מתוקים. אלא שהוא, כמורדי סכרת קלאסיים מתעקש ‘לגנוב’ מן עוגת הגבינה המשפחתית, ולעורר בכך את חמתה של אמך, שכבר דורשת ממנו במפגיע שלפחות ‘לא יברך על הרעל’ שהוא מכניס לפיו.

וההלכה?

סוכר אינו רעל כמובן, לא אובייקטיבית, ובכל זאת הפוסק הגדול הרב אלישיב ב’חישוקי חמד’ אוסר על אביך לברך ברכה אחרונה – על המחיה, או בורא נפשות, שכן הסטטוס של אדם המזיק לבריאותו ואף מבקש להודות על כך, אינו של ‘מברך’, אלא של ‘מנאץ’.

הודאה לאל על פעולה של חבלה עצמית, כמוה כלעג לתפיסה היהודית, המקדשת את החיים והרואה בשמירת הבריאות ערך עליון. אכלת דבר מה מסוכן? לכל הפחות אל תברך ותספר שנהנית (ברכת הנהנין).

אז למה ברכה ראשונה (מזונות) יברך כן? כי פרור אחד של עוגה אינו מזיק בוודאי, וגם עליו יש לברך.

תאמרי, בצדק, כי אביך חובב המתוק, לא יחדל לטעום מן העוגה לאחר הפרור הראשון? נכון, אך זהו עניין לשדה הפסיכולוגי, סיפוק דחפים, ומנגנוני שליטה עצמית, ועל כך מוטב שתפני למומחה, או לאיש בעל השפעה על אבא וכו’.