משנכנס אדר: שכטר נלחם במלנכוליה
בחנתי אופציות שונות, שאיתן אוכל להנחיל לה תבוסה מוחצת.
תחילה חשבתי כי יהיה זה צעד חכם, לו אגש לטיפול פסיכולוגי.
הרי כבר ידוע כי פסיכולוג יודע היטב כיצד להנגיש את השמחה לבן האדם המדוכא, או לפחות רק כיצד לסלק את העצב ממנו, ומשם כבר הדרך לשמחה הינה קצרה ביותר.
אך כאשר התיישבתי על כורסת הפסיכולוג התברר לי, כי עלי לגולל בפניו את כל הביוגרפיה האישית שלי, של הורי, אחי, אשתי, וילדי. מאחר וחודש אדר יכלה וסיפור חיי הוא רק בראשיתו, הבהרתי לפסיכולוג הנמרץ בקיצור פחות נמרץ, שכשיכלה הסיפור יהיה כדאי לו לרכוש את הספר.
כאשר יצאתי מהקליניקה של חובב הביוגרפיות, ריצדו מול עיני אותיות מבריקות המבשרות על בית מרקחת. החלטתי כי מוטב שאכנס לבית המרקחת ואחפש שם תרופות נוגדות מלנכוליה.
הרוקח, שהיה עסוק כפי הנראה ברקיחת תרופה לאנשים הסובלים מתסמונת של עודף שמחה, הפנה אלי את מבטו ואמר: מאחר והוא לבד בבית המרקחת, הרקיחה תתארך מעל למשוער.
החשש כי חודש אדר יסתיים, ורקיחת הרוקח לא תסתיים, הכריע אותי לצאת מבית מרקחתו.
•
מתוך חוסר אונים מוחלט החילותי לגרד בפדחתי, ובמקביל המשכתי לחשוב כיצד ניתן לגרש את המלנכוליה התוקפת אותי שוב ושוב.
תוך כדי גירוד בפדחת, נשמעה מנגינת ‘הבה נגילה’ בגרסתה העצובה מכיסי, עת צלצל לו מכשיר הטלפון הנייד שלי, המכונה לעיתים קרובות ‘יומן’. הוא הזכיר לי כי הוזמנתי הערב לחתונה, בר מצווה ומחר עם שחר לברית מילה, כי זריזים מקדימים למצווה.
הפסקתי לגרד בפדחת, כי אי אפשר לאחוז את המכשיר ולגרד בפדחת בו זמנית, וחשבתי לעצמי עד כמה העניינים מסתדרים בדיוק לפי התכנית. רציתי לנצח את העצב – קיבלתי חתונה.
וידוע שחתונה הינה אירוע משמח מאין כמותו. לפחות את החתן והכלה.
שבתי לביתי, התקלחתי, הסתרקתי ולבשתי את היפים שבבגדי, על מנת לכבד בנוכחותי את החתן והכלה, ובעיקר את הצלחת של המנה הראשונה.
נכנסתי לאולם באיחור אופנתי, אחרי המנה השניה, ובנסותי לשמח ולשמוח, הלמו בראשי תופים, חצוצרות צורמות הקפיאו את אוזני, וגיטרות ניסרו לי את הערב. ההרמוניה הזו הביסה את תכנוני לשמוח.
שבתי אל ביתי עם כאב ראש ותחושת החמצה מאין כמותה. השמחה אבדה.
אט-אט החלה חודרת לתודעתי העובדה כי השמחה כפי הנראה היא ממני והלאה.
•
אך לא אחד כמוני יכניס את היאוש אל ליבו. על כן החלטתי להשיג את השמחה בכל מאודי, ויהי מה!
מוחי התייגע ומיד הזכיר לי ציטוט נוסף מן המקורות. הציטוט טוען כי היין משמח לבב אנוש. היות והייתי ממש במצב אנוש, לגמתי מן הטיפה המרה. אך כאשר זה מתחיל בטיפה, זה לא נגמר.
כך השתלטה עלי השמחה, ושמחה זו הפכה עד מהרה לחדווה עצומה, אך לדאבוני חדווה זו לא הצליחה להיצרב בתודעתי, כיוון שהלכתי לישון שמח, מבלי לדעת כלל את מצבי.
בבוקר, עת הגיעה ההתפכחות, הגיעה עימה חברתה הטובה ה’חמרמורת’ (- הנגאובר), וכך סכול תוסכלתי ממצבי העגום, וראיתי כי המלנכוליה המכונה עצב התגברה בליבי שבעתיים.
ניסיתי להיזכר בפסוק תנ”כיים, אך נזכרתי בפסוק המצווה לשמוח בחגים – “ושמחת בחגיך”. אלא שפסוק זה נכתב על פסח, שבועות, וסוכות. וכידוע, אלה אינם חלים בחודש אדר.
כך מצאתי את עצמי מאזין לדו-שיח שהתנהל ביני לבין עצמי. עצמי אומר לביני: “ישראל, ‘הכול בראש!’ תחליט שאתה שמח אז תהיה שמח”, ושמעתי את ביני עונה לעצמי: “החלטתי לשמוח”.
אי לכך אני שמח לבשר לכם שגירשתי את המלנכוליה החביבה, שהתנחלה אצלי, על ידי החלטה לשמוח, ומעתה אני שמח!
אבל נותרתי עדיין עם שאלה פתוחה: ‘משנכנס אב ממעטין בשמחה’.
האם בחודש אב אצטרך לעבור חוויה הפוכה?
-
כיף להפיג את המלכוליה עם המאמר שלך ..
או שלא .. 😉