’אהבה‘ ו‘אמונה‘ זה גם כותרת

 בלילה, בחזרה מההלוויה של אורי אורבך, לקחנו טרמפ את אופיר שער.

נפגשנו ליד הקבר של אורי, שנמצא ממש, אבל ממש, ליד הקבר של שלושת הנערים בבית העלמין במודיעין.

הרבה אנשים ניגשו בהזדמנות עגומה זו להניח אבן גם על הקברים של גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ואייל יפרח הי“ד, ואז איכשהו, בחושך, זיהיתי שם את אופיר, אבא של גלעד.

כמה דקות אחר כך, ברכב שלנו, סיפרנו לו כל הדרך עד לצומת שילת, איך בכל כביש ובכל כיכר שאנחנו עוברים עכשיו, הלכו אלפים-אלפים של אנשים בהלוויה של הבן שלו, לפני תשעה חודשים. תיארנו לו איך הפקק האנושי הזה התפתל קילומטרים רבים.

אופיר סיפר שהם מתלבטים מה לכתוב על המצבה שתונח שם בקרוב, והוסיף בחיוך שאשתו, בת גלים, אולי צריכה לקחת מזכירה. היא מקבלת כל כך הרבה הזמנות לאירועים ולפאנלים ולהרצאות, והיא לא עומדת בזה.

טוב מאוד, אמרתי לו, שתיקח מזכירה כדי להקל עליה, אבל שלא תפסיק לרגע ללכת ממקום למקום ולדבר.

אני אישית שמעתי אותה יחד עם רחלי פרנקל ואיריס יפרח לפני כמה שבועות, והמסרים שלהן פשוט לא יוצאים לי מהראש. וכשהתחלתי לצטט לו כל מה שאני זוכר מהערב המיוחד הזה, שאלתי את עצמי למה בעצם לא לכתוב על זה. מה, צריך לחכות ליום השנה? לאיזה מועד רשמי? מי קבע שאני אמור לכתוב השבוע על ביבי, בנט, ישי, בוז‘י ושרה?

אז הנה, בלי שום עילה אקטואלית, דברים מאוד אקטואליים, מהסוג שהכי חסר בשיח שלנו בימי בחירות אלה.

 זה היה בכנס של מאות רבנים ורבניות מהתפוצות שארגנה ההסתדרות הציונית. השאלה הראשונה שהופנתה לשלוש האמהות הייתה מאיפה, למען השם, הכוחות שלהן?

בת גלים התחילה: ”קודם כול, לא תמיד יש כוח. אבל יש בבית חמש אחיות מקסימות של גיל-עד, והמציאות הזאת פשוט מחייבת לקום בבוקר. ויש גם את עם ישראל. כל התמיכה והחיבוק גם נותנים הרבה כוח להמשיך הלאה“.

גם רחלי פרנקל דיברה על הצורך להמשיך בשביל הילדים: ”הקטנים שלנו הם בני ארבע, שש ועשר. אני אומרת איתם קריאת שמע שעל המיטה והם התחילו להגיד: בשם ה‘ אלוקי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, נפתלי מסתכל, ועל ראשי שכינת א-ל.

“ואז הבן שלנו שלמה התעצבן ואמר: אתמול אמרנו שנפתלי מסתכל, היום נגיד אייל. ואז אמרתי להם: זה הרי פסוק שאומרים שלוש פעמים. נגיד אותו בכל פעם על נער אחר. וכך כבר כמה חודשים, לפני שהם הולכים לישון הם אומרים את זה, פעם על אייל, פעם על גיל-עד ופעם על נפתלי“.

איריס יפרח: ”פעם כששמעתי על כל מיני מקרים כאלה, לא האמנתי שאפשר לשרוד ולהתקיים עם כזה אובדן. אבל היום אני יודעת שהכוחות נמצאים בתוך תוכנו, רק שבשגרת היומיום אנחנו לא נדרשים לאותם כוחות. כשהקדוש ברוך הוא מעמיד בניסיון הוא דואג לתת את הכוחות. כשהבנו שבאמת זו בחירה וזו שליחות, התגייסנו. זה לא פשוט, זו מלחמה, זו בחירה מחודשת כל יום.

“לפני ההלוויה אני זוכרת שנכנסנו לאחד החדרים בבית, אחזנו ידיים ואז פתאום שמעתי את עצמי אומרת לילדים: ’אנחנו משפחה חזקה, תמיד היינו, בבקשה בואו נישאר ככה‘. עד היום אני שומעת את עצמי אומרת את המשפט הזה.

“אנחנו אומרים לעצמנו: בואו נבחר בחיים מחדש. הגעתי למסקנה שאין לנו שליטה על מה שיקרה לנו בחיים. מישהו מחו“ל ראיין אותי ושאל על הסכנה לגדל ילדים בישראל, ועניתי לו: אתה בטוח שתצא מהריאיון הזה והכול יהיה בסדר? לכאורה, אין לנו שליטה. אבל כאשר הקרקע נשמטת וכאילו אין לנו שליטה, יש לנו כן שליטה – שליטה על התגובות שלנו“.

בשלב זה התבקשה רחלי פרנקל להסביר את המשפט המצמרר שאמרה אחרי החטיפה, ושצוטט כל כך הרבה: ”השם לא עובד אצלנו“.

”היינו בפגישה עם הנשיא“, היא סיפרה, ”ובדרך חזרה מישהי מחברותיי הצדיקות פה אמרה: ’בואו נסדר לנו עצירה בכותל‘. אמרתי: ’וואו, איזו הברקה‘. כי לא יצאנו המון מהבית ובטח לא הסתובבנו בירושלים. ואז, באיזשהו שלב, רצה אליי שם חבורה נלהבת של ילדים והם אמרו: ’אנחנו מתפללים, אנחנו נותנים צדקה, הכול יהיה בסדר‘. זה היה שיא של משהו שהתפתח בי במשך כמה ימים. חרדה על כל האנשים הטובים, ומה יקרה אם זה לא ייגמר טוב.

“לא ראיתי שמצלמים אותי, ואם הייתי רואה הייתי כנראה מונעת מהם לצלם את זה, אבל בדיעבד התברר שזה חסד גדול. כי את הדיון הזה עשינו בארץ אחרי האובדן של נחשון וקסמן, וחלקים עשו אותו אחרי ההתנתקות, אבל זה תמיד דיון אפולוגטי שעושים אותו אחרי.

“הפעם הייתה לנו הזדמנות לעשות אותו תוך כדי ההתרחשות, ולדבר על מה אנחנו חושבים על תפילה ועל המורכבות של תפילה, בין אם מדובר באנשים שמתפללים ובין אם מדובר באנשים שמסתכלים על אנשים שמתפללים. הבנו שזה לא כספומט, שמכניסים תפילות ומוציאים תוצאות מהצד השני“.

 התקשורת לא כל כך ידעה איך לאכול אותן. במשך 18 ימים, מהחטיפה ועד מציאת הגופות, שודר בכל הערוצים פס הקול האופטימי והמאמין שלהן, למרות שאנחנו רגילים לסגנון אחר, למשפחות שתוקפות את הממשלה ואת צה“ל ודורשות ”להפוך שולחנות“.

מה הן חושבות על כך?

”כן, כל הזמן שאלו אותנו מי יועץ התקשורת שלנו“, צוחקת בת גלים, ואיריס ממשיכה אותה: ”אנחנו פשוט הוצאנו את מה שהיה בפנים. כולם רצו כותרות, אבל דווקא הייתה כותרת לעצרות התפילה שלנו, בכותל ובכיכר רבין. ’אהבה‘ ו‘אמונה‘ זה גם כותרת. מי אמר שכותרת צריכה לתקוף? מי אמר שכותרת צריכה להיות ביקורת? אולי נשנה את ההגדרה שלנו לכותרת? כמו שאייל כותב ביומן שלו: ’חשבת פעם להשתנות? להשתנות פירושו להבין שמה שעשית עד היום צריך תיקון‘“.

זו לא הפעם האחרונה במהלך הערב שאיריס תצטט מתוך חוברת עבה שהיא מחזיקה. בקרוב היומן הזה של אייל ייצא כספר, והיא כבר יודעת כמעט בעל פה את הכתבים הרגישים האלה שבנה השאיר, משתמשת בהם כאילו זה בדיוק מה שרצתה להגיד.

”אני לא קוראת לזה יומן אלא ספר קודש. הוא עורך פה חשבון נפש נוקב. זה לא סתם מילים, אלה היו החיים שלו. הוא היה כזה. כשהוא היה מגיע לשבת הביתה, השבת הייתה מתרוממת בכמה דרגות למעלה. בשירה, בדיונים, באווירה“.

בת גלים: ”זה יישמע מוזר, אבל לצד הכאב העצום הייתה לנו בימים ההם תחושה מאוד גדולה של התרוממות רוח. זה בטח נשמע לכם לא הגיוני, אבל זה היה שם. ממש הרגשנו שכינה בבית. גם בגלל סוכת לימוד תורה שהקמנו בחצר הבית, 24 שעות ביום, במקביל לחיפוש הצבאי.

“הרגשנו שאנחנו רוצים לתת את הפן התורני. וגם הרבה בזכות עם ישראל, וחלק מזה קשור אפילו לתקשורת. נוצר קשר מאוד אנושי עם הכתבים, עד היום.

“לאחרונה אפילו עשינו מפגש בבית שלנו עם כמה מהם. היה לנו חשוב שהתקשורת תיקח את זה גם קצת הלאה, את הרוח הזאת. זה לא חייב להיות אירוע חד פעמי. אפשר לסקר דברים בצורה חיובית כדרך חיים, כטקטיקה. אם כי היום כשאני פותחת חדשות זה לא בדיוק ככה…“, היא אומרת בחיוך.

 בהמשך הן מגלות ששלושתן שומרות על קשר בקבוצת ווטסאפ משותפת שעונה לשם גאו“ן (גלעד, אייל ונפתלי) ונשאלות איך הן גידלו ילדים כאלה.

”תפילות, תפילות, תפילות“, אומרת איריס, ובת גלים קוטעת, שוב בחיוך: ”חביתה, גבינה… הם היו ילדים רגילים. יש הרבה גלעדים כאלה בבתים שלנו. אנחנו כהורים ומחנכים צריכים להיות מודעים לכך שהם נשמות גדולות. הנערים האלה, לדעתי, הפכו את המושג צדיק למשהו אנושי“.

רחלי: ”נפתלי אמר לי פעם את המשפט: ’אני בוחר להאמין‘. זה חתיכת משפט. אני בוחר להאמין. לפעמים הוא הפתיע אותנו בתשובות מאוד מאוד בוגרות“.

הדיון עובר למעמד האישה. דווקא בתום תקופה שבה לא הפסיקו לדבר על ”הדרת נשים“, הגיעו שלוש נשים כאלה וסחפו מדינה שלמה. הוכיחו שזו דמותה של האישה היהודייה, ולא אימא טאליבן או כל פיקציה תקשורתית אחרת.

בת גלים: ”זה לא בא מקטע פמיניסטי. לא באנו להראות שום דבר, רק כאב של אימא. הפכו אותנו ל‘שלוש האימהות‘ אבל מדובר בשלושה זוגות ובשלוש משפחות. כל אחד מבין שאם לאופיר לא היו כתפיים כאלה רחבות להכיל את הכאב והצער שלי, אז לא הייתי פה“.

איריס: ”אני לא אוהבת את הביטוי הזה הדרת נשים. אף פעם לא הרגשתי את זה. אני חושבת שזה משהו שרצו ליצור כאן מבחוץ. אני רוצה להגיד משהו באמת מהלב: אצל הקב“ה אין הדרת נשים. אני מרגישה בת כל כך אהובה וכל כך מקובלת. אני מרגישה שאני מתפללת ויש אוזן קשבת. מי שמחפש דברים אחרים – שיחפש“.

את כל ח“י הימים ההם ליוו המון ניגונים ותפילות, גם במהלך החיפושים וגם בהלוויה. ”זה פרץ מתוך הנשמה,“ אומרת איריס. ”פתאום הרבה שירים וגם ’סתם‘ מילים בתפילה קיבלו משמעות בשבילי. למשל, ’אהבת עולם אהבתנו ה‘ אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו‘. המילים האלה כל כך מאירות בסידור, אני מרגישה ממש את אהבת השם.

“אלה מילים מוכרות שאני אומרת כל בוקר ובימים ההם אמרתי לו: אתה אוהב אותנו כמו בנים, אז אתה יודע מה אימא מרגישה כלפי בנה. יש גם שיר חדש שמלווה אותי בתקופה האחרונה שאומר ’אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה – בוודאי גם שם נמצא השם יתברך‘. זו הידיעה שיום יבוא ונבין מה קרה כאן“.

בת גלים: ”השיר מאותה תקופה שעד היום מעלה בי דמעות זה ’את אחי אנוכי מבקש‘. כולנו אחים שמחפשים אחד את השני“.

 אחרי יותר משעה מהפנטת, שבה נראה לי שכל אחד חשב הרבה על עצמו, על הקשיים שלו ועל העוצמות שלו, רחלי מבקשת לסיים במסר לקהל.

בעוד כמה ימים, כל מאות הרבנים והרבניות שמקשיבים לה עכשיו בירושלים, יחזרו לרחבי הגלובוס, כל אחד לקהילתו הרחוקה, והיא רוצה לצייד אותם בצידה לדרך. ”באיזשהו שלב בחטיפה, גלעד הגיבור צלצל מהרכב למשטרה. אנחנו, המשפחות, היינו צריכים לקבל החלטה האם להקשיב להקלטה הזו, ובחרנו שכן. היה איזה צורך מבצעי בכך, כך אמרו לנו אנשי השב“כ – אבל אני חששתי. מי יודע מה יקרה. הרגשתי שאני בפוקוס עד אז ופחדתי לצאת מפוקוס.

“אחד מאנשי הצוות המטכ“לי שהוא פסיכולוג הכין אותי, ואמר לי: ’רחלי, ממה את מפחדת?‘ אמרתי: ’שאני אתפרק‘. והוא ענה: ’אוקי, בסדר, אז נניח שתתפרקי, ומה אז?‘ ואני נשמתי עמוק ועניתי לו: ’אז אני מניחה שאאסוף את עצמי ואקום‘.

“הוא בעצם שיקף לי את האמת הפשוטה שהייתה בתוכי. את הכוח שיש לנו להתפרק ואז לקום. זה המסר שלי לכם, רבנים ורבניות. יש לכם תפקיד עצום של תמיכה וליווי אנשים ברגעי משבר. צריך לנסות לשקף לאדם את יכולת הבחירה שלו. הוא יכול לחוש עצב, אבל אסור לו להפוך להיות העצב של עצמו. יש לנו באישיות עוד המון כוחות ומשאבים“.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’