יכול להיות שצביקה יעקבזון לא קורא את עיתון בקהילה?

1.

קצת קשה לקרוא לשני השבועונים החרדיים מתחרים. אבל בפועל, זה מה שהם.

סקירה קצרה של סוף שבוע זה מעלה: 48 עמודים בחדשות משפחה, מול 40 בחדשות בקהילה; 100 עמודים למגזין משפחה, רק 72 במגזין של בקהילה; 80 עמודים ל’בתוך המשפחה’ – עיתון הנשים של משפחה, רק 48 ל’פנינים’ – המוסף המקביל של בקהילה.

אבל לעתים ניתן באמצעות כותרת ותמונת שער להקפיץ גם את המתחרים.

וזה מה שהצליחו השבוע לעשות ב’בקהילה’ לאח הגדול מ’משפחה’.

תחת הכותרת ‘בחירה ראשונה’ פלוס תמונה על פני שער המגזין, הציג עיתון בקהילה כתבה, שמכותרתה ניתן היה להבין כי העיתון ערך ראיון. כך גם הציג אותה בפניי עורך העיתון.

בכותרת המשנה נכתב: “מיוחד: הסופר הוותיק הרב משה גרילק שב לשנת תש”ט, אז יצאו החרדים לראשונה להצביע ולבחור סטטוס קוו למדינה המתרקמת”.

 בפנים, כתבה מאת יצחק הורוויץ, המגוללת את ימי הבחירות מאז קום המדינה, עם מרואיינים שונים: הרב מאיר קלופט, היום תושב בני ברק, היה בתש”ט נער קטן שהתגורר עם הוריו במרכז תל אביב ועקב אחר לוחות המודעות, הכרוזים הצבעוניים ומלחמת העולם שהתנהלה בין מפא”י של בן גוריון לחירות של מנחם בגין; יהושע מצא, לשעבר נשיא הבונדס וחבר כנסת מטעם הליכוד. וכן, גם הרב משה גרילק העניק לכתב מספר משפטים. ממש לא מרואיין יחיד. הוא אפילו לא תיאר לעצמו שזה מה שיוצג.

לשבחו של הכתב יש לומר, הוא טרח להתקשר ולהתנצל על האופן בו הוצגו הדברים. מערכת העיתון, מצידה, התעקשה להמשיך לעמוד על שלה.

וכך מסרה: “מפני כבודו של הרב גרילק רב הפעלים משך עשרות שנים, וכבודו של סופרנו הבכיר יצחק הורוויץ לא נתייחס ביתר פירוט להשתלשלות הדברים, מעבר להבהרתנו העקרונית כי הכול נעשה כיאות ובמקצועיות. לקולגות שלנו בעיתון משפחה נמליץ כי במקום להמציא התנצלויות מאולצות, עדיף להם להמשיך להתאמץ ולעשות עיתון משובח להנאת קוראיהם ולטובת התחרות הבריאה”.

2.

אם היה טור מרגש בסוף שבוע זה של עוד פוליטיקה לעוסה עד לעייפה, היה זה הטור של אריה ארליך, המסתתר בין דפי מגזין ‘משפחה’.

עד כה לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהשלכת הטור אל סופו של המגזין. לטעמי, הוא כל-כך לא קשור לשם. אבל שיהיה.

בתיאור צבעוני מרתק הוא מגולל את מה שראו רבבות הגולשים בסרט שנחשף השבוע, המתעד את הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ”ג.

ויש לו גם לקחים ממה שראינו. “פתאום הכתה בי ההכרה. פעם הייתה כאן אגודת ישראל שונה במהותה, נשגבת בשונותה, בולטת באחרותה. אגודה שרעיון עמוק וצופה פני עתיד עמד מאחורי הקמתה. רעיון שמקורו בכמיהה עזה להתארגנות חרדית מלכדת, מרוממת, בעלת שאר רוח ותועלת ציבורית עשירה.

“פחות משני עשורים חלפו. אירופה עלתה באש. מייסדיה ועסקניה של האגודה נספו על המוקד. היא עברה לארץ. תחילה המשיכה את ימי זוהרה בגרסה ישראלית. גדולי הדור היו מנהיגיה הבלעדיים… אחר כך פחת כבודה, הועם זוהרה, ניטל הדרה. נציגיה הפוליטיים הסכסתכו בינם לבין עצמם והיא פוצלה לרסיסי סיעות ותתי זרמים. רבים אוחזים בטליתה, כולם אומרים כולה שלי, עד שזו מתקרעת לגזרים.

“מאום לא נותר ממנה, מלבד סיעה פוליטית מסוכסכת, נמוכת קומה, נטולת מעוף ושאר רוח. להרים קמפיין בחירות אינה יכולה. ללכד את כל הציבורים הנמנים עמה אינה מצליחה. להחזיר קהלים אובדים אינה מסוגלת – לא היא, ולא אחותה שפרשה ממנה בצוק העתים”.

כמה עצוב.

 3.

שימו לב למפת המנדטים של ‘משפחה’.

בפאי עוגה צבעוני הם מסכמים את המספרים של סקר הסקרים: כמה מקבלים החרדים, כמה הערבים, כמה הימין (ליכוד, בית יהודי ויחד), כמה המרכז (יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו), וכמה השמאל (המחנה הציוני, מרצ).

המעניין הוא כי בפאי העוגה מוצגות המפלגות החרדיות יהדות התורה וש”ס בלבד. ‘יחד’ של אלי ישי מוצגת בחלק הצבוע כחול של הפאי – מפלגות הימין.

אלא שמתחת, בגרף הכולל מלבנים, בו מוצגת כל מפלגה והמנדטים שהיא מקבלת בסקר הסקרים, צבועה ‘יחד’ בצבע אדום, בדיוק כמו הצבע בו צבועות יהדות התורה ושס. ליחד מעניק הסקר 4 מנדטים, לשס וליהדות התורה 8 מנדטים כל אחד (הלוואי, אמן). הסיכום הכללי, על פי גרף זה, אמור להיות 20 מנדטים למפלגות החרדיות. אלא שבפאי למעלה מעניק ‘משפחה’ למפלגות החרדיות 16 בלבד.

אז איפה הטעות? בפאי העוגה או בפאי שבתחתית?

או שאולי מישהו שם למעלה ביקש לרצות גם את המציאות (בה נחשבת יחד מפלגה חרדית, למרות השעטנז השורר בה) וגם את ש”ס (הדורשת להציג את יחד כמפלגה חרד”לית)?

4.

ניסיתי למצוא ב’יום ליום’ חומר שאינו קשור לבחירות. מודה, המשימה לא הייתה קלה.

הכותרות כולן גויסו, אפילו מאמר המערכת.

כמוס ומסעוד ישבו בספסל השכונתי בנתיבות. האחד עלה מטוניס, השני ממרוקו. הם גרים בסמיכות זה לזה כבר שלושים וחמש שנים. במימונה מסעוד מזמין את כמוס לביתו, ובסעודת יתרו כמוס מזמין את מסעוד לביתו.

“לא היה פשוט בימי המעברות”, פותח מסעוד את השיחה איתנו. “החינוך לא היה חרדי עד שבא הרב ישכר מאיר והקים את בית הספר, לשם שלחנו את הבנות… ברוך ה’, אתה רואה, הילדים הנכדים והנינים כולם לומדים בחרדי”.

מהרב ישכר מאיר (הצבע ג’) הם עוברים לספר על הרב עובדיה יוסף, שהקים את רשת החינוך, לשם הולכים הנינים.

זה אולי יכול להסביר למה ג’ וש”ס נוגחות זו בזו, נוגסות זו בזו, במקום לפזול לצדדים ולנסות להביא קולות מבחוץ. הנכדים למדו בחינוך עצמאי, הנינים באל המעיין, אז למי מצביעים?

תסמכו על יום ליום, לא זו השאלה שמציב בפניהם כותב הטור. הוא מתרכז במוצא הטוניסאי של כמוס, ושואל האם נכון שהטוניסאים מצביעים ל’יחד’. טוב, הוא לא מבטא במפורש את המילה ‘יחד’, אל תצפו, אבל שואל: “תגיד, כמוס, אומרים שכל העדה הטוניסאית נגד ש”ס, זה נכון?”

כמוס, שמן הסתם יודע היכן כותב השואל ולמי הוא משתייך (כל עובדי ‘יום ליום’ הוזהרו לנאמנות מלאה כבר בפתיחת מערכת הבחירות), משיב: “מי שאומר, לא מכיר את העדה שלנו. אצלנו אין עדר. אצלנו יש רבנים. מרן היה ויהיה המנהיג שלנו. מה שהוא החליט אנו עושים… ולא אכפת לי מה אחרים יאמרו”.

ולמה יש לי תחושה שאם תשובתו של כמוס הייתה שונה (נניח, אני שומע לרב מאיר מאזוז), טור המערכת הזה לא היה רואה אור?

5.

ביתד נאמן המצב לא טוב יותר. שם השכילו לקחת אפילו את דו”ח המבקר, כדי לבשל ממנו קריאה לבחירה ב… ג’.

“דו”ח המבקר חשף את הבעיה הקשה ביותר של אי-יכולת להגיע לקורת גג. בעיה שטואטאה עד כה מתחת לקרקע… המצב באזורים החרדיים וה’מתחרדים’ חמור שבעתיים. הזעקה עולה עד לשמים והשלטון נותר אטום”.

מה הפתרון? ניחשתם נכון. “בחיזוק כוחה של ‘יהדות התורה’ המבטיחה להילחם בכל כוחה ומציגה תוכניות”.

כאילו עד לפני שנתיים, במשך 4 שנים, לא הייתה יהדות התורה חלק מקואליציית נתניהו. כאילו לא עמד אז ח”כ משה גפני בראשות ועדת הכספים, כששר הבינוי והשיכון הוא חברו מש”ס אריאל אטיאס. ומה עשו שתי המפלגות גם יחד בכוח שהיה בידן? אפילו את חריש לא הצליחו להרים.

לא חבל להשלות את הציבור? וכי מישהו באמת חושב שיהדות התורה תצליח, מלבד ביטול חוק הגיוס והחזרת תקציבי הישיבות המקוצצים, גם לפתור את מצוקת הדיור?

תגידו דוגרי: הצבע ג’ כי יש ‘קול קורא’, כי זה מה שגדולי ישראל הורו. סיפורי מעשיות ספרו לעם שבשדות, לא לקוראי ‘יתד’ שממשיכים להיאנק כל הדרך לחתונת ילדיהם.

6.

השבוע פתח צבי יעקבזון, סופר בקהילה, חזית נגד עיתון ישראל היום.

“במבט ש”סי אין ספק ש’ישראל היום’ חד צדדי באורח מעורר זעם ואף קבס”, כותב יעקבזון בטורו. “מתי טוכפלד, כמנהגו, ממשיך לפאר את ‘יחד’: ‘אחרי דשדוש על גבול החסימה הצליחה מפלגת ‘יחד’ של אלי ישי ויוני שטבון להתייצב על ארבעה מנדטים, ובשבוע האחרון שני סקרים העניקו לה חמישה’.

זה התאפשר לא מעט בזכות האיחוד בינם לבין ‘עוצמה יהודית’ וברוך מרזל— כבר ברגע הראשון של הביקור במטה הבחירות של מפלגת ‘יחד’ בגבעת שאול בירושלים מבחינים כי אין מדובר במטה בחירות רגיל. הרבגוניות של הנוכחים במטה ניכרת בכל פינה. חרדים, חסידים, ליטאים, ספרדים עם אנשי כיפות סרוגות מכל הגדלים וגם לא דתיים נוכחים במקום ומתרוצצים מחדר לחדר.

זכותו להאמין במי שמאמין, להעריץ את מרזל ולהתפלל לקריסתה של ש”ס ונסיקתה של’יחד’, אבל לא מותר לו להשחיל את כל זה בכתבותיו ובוודאי לא שבוע אחר שבוע.

‘ישראל היום’, ללא מורא וגם ללא בושה, ממשיך לרדוף את דרעי. מודעה על מכירת ספרו של מוטי גילת, ‘קללת דרעי’, בגודל חצי עמוד פורסמה בעיתון יום שישי שעבר. הסופרלטיבים הכי שליליים נוסחו כביכול מדובר רק פירוט עניינו של הספר.

גילת מנצל שוב את טורו כדי לשכנע את הקורא [“העבריין אריה דרעי”] לא להצביע ש”ס. הוא אובססיבי…

“איך אמר לי פעם נחום ברנע? הוא כמו רוטוויילר. הוא יאחז בגרונו של הקרבן עד שיפרפר למוות. ודרעי, מה לעשות, מסרב לגווע, וש”ס לעת עתה עולה”.

עד כאן בקהילה.

עלעלתי בעיתון, ניסיתי למצוא בו תשבחות לאלי ישי.

אבל בטור אחד קראתי על כך שהוא זה שתקע מקלות בגלגלים לשר הבינוי והשיכון דאז, אריאל אטיאס, ועצר יוזמות וחתימות.

אחר כך בכפולת עמודים קראתי על ראיון עם המועמד ח”כ חיים ביטון, תחת הכותרת “כולנו מפגינים נאמנות למרן”. נזכרתי בשבועות בהן נכתבו שם דברים קשים על הגר”מ מאזוז, המנהיג הרוחני של ‘יחד’, ומחשבה חלפה במוחי: היתכן שכותב הטור בגנות ישראל היום (כתב הגון וישר) פשוט לא קורא את דפי העיתון בו הוא כותב?