עימות, כמו זה שהיה אמש בערוץ 2, הוא מסוג הדברים שאנחנו אוהבים לשאול עליהם: איך לא חשבו על זה עד עכשיו?
אז זהו, שחשבו. כנראה לא מספיק.
הייתה מין תחושה שעדיף את הנציגים שלנו עם בטן מלאה. ככה הם יותר לוחמניים, עסיסיים, נכונים אלי קרב – עד שהגיע העימות הערב וטפח על פני האשליה.
אני בעד שיתנו להם לשחרר, וכמה שיותר.
כל-כך הרבה קיטור השתחרר אל מרכז השולחן העגול. ראשי המפלגות – כולל אלו שלא הצליחו לסיים משפט שלם מבלי להסתכל על יונית לוי בעיניים מתחננות שתשתיק את המפריעים – התגלו לפתע כאנשים שמשנתם סדורה להם (טוב, לא ממש כולם), כנציגי ציבור שיודעים מה טוב לנו (אנחנו בעצמנו כבר לא בטוחים), וככאלה שיעשו הכול על כל קול (-רק עניין טכני. אחרת איך יעמדו בהבטחות?).
•
אז מה היה לנו שם?
“אתה פשיסט וגזען” לצד “ידידי וחברי משכבר הימים”, “זהו שקר מוחלט” לצד “הכול נכון אבל…”, “אין שום סיכוי שנשב יחד” לצד “הכול יכול להשתנות”.
האמת, מבלבל משהו.
כולם, פרט לליברמן – שמלבד העובדה שלא היה לבוש מדים, היה חמוש בנשק צלפים, מפוקס וממוקד, עם נהלים חדשים לפתיחה באש – חזרו שוב ושוב על הצורך בהורדת מחירי הדיור, העלאת המשכורות, הורדת המיסים, העלאת הקצבאות, הורדת יוקר המחיה, והעלאת הילוך נגד השחיתות.
וכולם, פרט לגלאון – שלא באמת היה לה מה לחדש, מלבד זה שהימין גזען והחרדי פרזיט, המתנחל פשיסט והמזרחי בכיין, בדיוק כמו שהיה עד היום רק פי כמה – חזרו שוב ושוב על הכמיהה של האזרח הקטן והמפוחד בביטחון אמיתי, חוסן מדיני, ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל.
אפילו נציג ‘הרשימה הערבית המאוחדת’ כמעט השתכנע.
ככה זה כשיונית לוי נתנה לו לדבר אחרון, מה שגרם לו להתמרמר על זה, מה שהביא אותה להסביר לו שלהיות אחרון בעימות כזה הוא מקום של כבוד, מה שבלבל אותו עוד יותר, מה שסימן לדרעי “וי” על עוד מזרחי ממורמר.
גם מבעד למסך 23 אינצ’ יכולתי להבחין בניסיון של השמינייה להישאר חדים, ממוקדים, רהוטים ונחרצים, לאורך כל ההצגה. בין משפט אחד – שהצליחו להשחיל – למשנהו, שהצליחו פחות, היה ניתן לראות את הקולות.
אלו שהתעופפו באוויר. הקולות האלו שמתנדנדים. “צפים” קוראים להם.
•
אז היו שם יריבים מושבעים שהסכימו אחד עם השני בחלק מהדברים; היו רגעים נוסטלגיים על חברויות שנרקמו בעבר ונפרמו בהווה; ואפילו היו “אחי” ו”אח שלי” שישבו לצד “מושחת” “עבריין מורשע” ו”שקרן”.
את זה הייתי משער גם אם לא צפיתי בעימות.
אבל שזהבה תטפח בפניו של יאיר, על שביד אחת הוא מנפנף במניעת כסף מהתנחלויות כאשר ביד השנייה הוא זה שחתם על הצ’ק – מה שגרם לנפתלי לצחקק בהנאה, כי כמה דקות קודם יאיר התעצבן עליו בדיוק על זה…
– לא הייתי מאמין לו לא הייתי רואה.
אבל אם בפוליטיקה הכול יכול להיות… בטח שגם בעימות כזה.
•
אז נכון שלא נאמרו חידושים שלא ידענו, נכון ששמענו שוב ושוב את אותן סיסמאות מוכרות משלטי החוצות, ונכון שהעימות לא הזרים אופטימיות רעננה באזרחים הקטנים…
אבל לפחות היה משעשע.
יונית לוי, שכבר חשבה על קריירה משנית כקריינית חדשות (הראשונה זו גננת), הצליחה להושיב את כולם יפה במעגל אחד גדול, ולא שכחה להודות להם על שהגיעו (באמת, מכל הלב), כי בלעדיהם כל זה לא היה קורה.
זה לא שהם ביבי. או החבר’ה מהרוטציה.