אלי ישי הפסיד בעימות מול דרעי, אבל חזר הביתה מנצח

ראשי שמונה מהמפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-20 הגיעו אמש לעימות שנמשך 80 דקות ושודר בחדשות ערוץ 2. המשתתפים בעימות היו: נפתלי בנט, זהבה גלאון, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, איימן עודה, משה כחלון, אריה דרעי ואלי ישי.

מדובר בעימות הגדול ביותר שנעשה אי-פעם בישראל, והוא שבר ‘מסורת’ של 16 שנה ללא עימותים פוליטיים בערב בחירות.

שני יריבים

לא היה בעימות שנערך אמש שום דבר שהפתיע אותי במיוחד. הדעות, ידועות מראש. גם דפי המסרים מוכרים עד כדי שעמום.

הדבר היחיד שעורר את תשומת ליבי הייתה העובדה שעל במה אחת, תחת הגדרת ראשי מפלגות, הופיעו אריה דרעי ואלי ישי. לא שנינו ביחד כצמד מתוך שלישיה מקרטעת של הנהגת ש”ס, אלא כל אחד לחוד.

עצם העובדה שדרעי הסכים לשבת לצד שולחן אחד יחד עם יריבו המר ישי, היא גדלות נפש. לא שהייתה לו ברירה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את הזירה פנויה לישי ולהישאר בבית. אבל היכולת האנושית שלו לעמוד בכך מעוררת השתאות. זה אנטי כל מה שהכבוד המרוקאי היה דורש ממנו.

יש לו חלום

רק כשהגיע שלב הסיכומים הכתה בי ההכרה כי עבור אלי ישי הישיבה הזו, בשוויון מלא, מול מי שהיה במהלך השנתיים האחרונות מעין ‘בוס’ שלו, הצטיירה בדמיונו כאילו הוא הוא מרתין לותר קינג הגדול, לוחם החופש של השחורים בארה”ב.

אחרי הכול, 15 שנה לאחור אלי ישי לא יכול היה לחלום, גם לא בחלומו הוורוד, על הפיכתו ליו”ר תנועת ש”ס. דרעי היה אז המלך הבלתי מעורער, וכל הערצתו של הגר”ע יוסף הייתה נתונה לו. הציניקנים יאמרו, דרעי היה אז המרן של התנועה. אני אסתפק בלומר, השולט.

לאלי היה אז תפקיד זוטר. מעוזר של ניסים זאב התקדם, אך עדיין לא ראה את כס המלכות באופק. בסדרת מהלכים אותם חוללה ההשגחה העליונה, הוא הפך להיות יו”ר התנועה. עד מהרה התאהב בתפקיד, מבלי שישים אל ליבו לעננים השחורים המגיעים מן האופק. כל עיתונאי שניסה לדבר איתו על שובו האפשרי של דרעי נתקל בחומת שתיקה. זה היה משהו שלא מדברים עליו. לא חושבים עליו. בבית הרב כבר לחשו, ח”כים רמזו – אבל ישי לא רצה לראות ולשמוע.

ואז בא הרגע בו הנחית עליו הרב עובדיה יוסף זצ”ל את המהלומה. דומה כי עד הערב עצר אלי את נשימתו, מתקשה להסתגל למציאות החדשה. רק הלילה, סביב השולחן באולפן ערוץ 2, הרשה לעצמו לנשום מחדש.

פתאום הוא שב וראה את עצמו לוחם ההמונים. מנהיג.

יתכן שבעוד מספר שבועות, בליל ה-17 למארס, ישוב אל ביתו אבל וחפוי-ראש. אבל את הנצחון המתוק שלו הלילה בנווה אילן, איש לא ייקח ממנו.

ניצחון, לא כי הוא היה מבריק במיוחד. הוא לא. ניצחון בעצם ישיבתו שם. בעצם העובדה שאריה דרעי נאלץ לבלוע את נוכחותו.

אם היה קטע שהצליח לרגש אותי בעימות הזה, היו אלו משפטי הסיכום של אלי ישי.

“יש לי חלום”, אמר מרתין לותר קינג בנאום שהפך לאחד הטובים שהושמעו אי-פעם, “שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה…יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג’ורג’יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה”.

“יש לי חלום”, אמר אלי ישי, “שאנשי ציבור פחות ידברו יותר יעשו… שלא נפריד בין ספרדים לאשכנזים, בין כיפה סרוגה לשחורה… שבאמת נאחד את עם ישראל”.

שלא כמו אצל לותר קינג, איני יודעת אם חלומו של אלי ישי יתגשם. אם זה יקרה, אזכור לעד את הנאום המכונן.

קום ותתפטר

“אם הייתי נכשל הייתי קם ומתפטר. אני מתפלא על יאיר, לא נתנו לך? קום ותתפטר אל תחכה שיפטרו אותך”, ירה משה כחלון ביאיר לפיד.

לפיד לא רק שלא השיב, אלא שבהמשך האשים את ראש הממשלה כי בשל מניעיו הפוליטיים הוא לא הצליח להעביר תקציב שהיה משפר את החיים.

בגדול, לא הצלחתי להשתכנע משום אמירה של כחלון.

הוא אמנם חזר והזכיר את הורדת מחירי הסלולארי במאות שקלים לחודש, אבל עם הישג אחד אתה לא יכול לבנות מדינה.

תוקעים סכינים

“לפני שלוש שנים ישבתם כאן באולפן עם מצג שווא של ידידות, מאז אתם רק תוקעים סכינים אחד לשני בגב”, פנתה המראיינת יונית לוי אל הצמד דרעי-ישי, שהקפידו שלא לשאול זה את זה שאלות ולא לפנות זה לזה.

ישי, כמו מנטרה שהוכתבה לו מראש, ירה צרורות: “לא אגרר להשמצות”. ולא שדרעי השמיץ.

ניסינו, לא הצלחנו, הגעתי למסקנה שצריך לעשות משהו חדש ומלכד. שלא יהיו הבדלים בין כיפה סרוגה לשחורה, אמר.

קצת קשה ‘לעבוד’ על הצופים. אלי ישי לא ישב במשך שנים וטווה חלומות על אחדות ציונית-דתית-לאומית-חרדית. זה לא עניין אותו מעולם. אלא מה? צריך לקושש מנדטים, ובשל אחוז החסימה הוא נדרש לאסוף מן הגורן ומן היקב אישים שכל קשר בינם לבינו, ו/או כל קשר בינם לבין מורשת הרב עובדיה יוסף זצ”ל איינו קיים.

כשהרבנית צביה אליהו ממליצה להצביע לך, וכשכל ש”סניק ממוצע מכיר את מסכת היחסים בין משפחת אליהו המפוארת לבין מרן, קצת קשה להמשיך לפמפם מסרים שחוקים של “אני זה מורשת מרן”.

אתה כבר לא. תודה.

לא אגרר

את זה בדיוק הזכיר דרעי בתשובתו. המעולה, צריך לומר.

“קרה דבר נורא, מרן נפטר לכן העיז לעשות מה שעשה. גם בחיי הרב הוא לא השלים עם זה שאני יו”ר, אבל היה הרב עובדיה יוסף וחשש ממנו. ידע איך מתייחס למי שפורש”, תקף דרעי.

“יכול להיות שמרן מתבייש כעת בשניכם?” הקשתה יונית לוי.

“לא אגרר”, פמפם אלי.

“לא להיגרר, בוא נדבר בתרבותית, אתה היית מעז לעשות את זה בחיי מרן? אתה הרי יודע מה שמרן עשה לחיים אמסלם ולאמנון יצחק”, לא ויתר דרעי.

“לא אגרר”, חזר ישי על המנטרה.

“לאן אני גורר?” – תהה דרעי, שהציג עובדות. ממש לא השמצות.

“לא אגרר להשמצות, לניסיונות הכפשה. אני ממשיך מורשת מרן, שירתתי את מרן כל-כך הרבה שנים”.

אותי זה לא שכנע.

בדיוק, אגב, כפי שלא שכנע אותי המשפט של אריה: “אני מאד רציתי שתמשיך בש”ס…”

הכול מוקלט

אפילו עם הירי הקטלני בין העיניים של יונית לוי הצליח דרעי להתמודד בהצלחה. “מרן אמר עליך שאתה עצמאי מדי, רשע, גנב”, הטיחה בו.

“מרן צעק הוא זכאי!” ענה לה. “את שאר הדברים אמר לפני שמונה שנים, בהקלטה, במחשכים. בקולו שלו אמר: נתתי פיקדון לאלי ישי, אני מחזיר אותו לאריה. בלוויין”.

“ולא צריך להקליט פה, הכל מוקלט”, סיים בחיוך.

אחד-אפס.

תפתחי עיניים

לעומת האש באולפן בעימות בין דרעי וישי, היה העימות בין יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט ליו”ר מרצ זהבה גלאון אי של רוגע. אפילו קצת משעמם.

“החזרנו את גוש קטיף, חזרנו לקוי 67, הכתרנו את אבו מאזן – ומה קיבלנו?” תהה בנט.

היא, מצידה, הסבירה שהמדיניות שלו הביאה למצב כלכלי איום, שצריך להגיד לציבור ביושר שאי-אפשר לשלוט על עם אחר.

אמירות שמשכנעות בערך חמישה מנדטים בציבור הישראלי.

הוא החזיר אותה אל המציאות. מה שאת אומרת הם דברים יפים, אבל, הזכיר לה, רקטה אחת בקיץ השביתה לנו את כל נתב”ג. “וסליחה, היית פה לפני עשר שנים כשאוטובוסים התפוצצו?”

בנט המשיך: “תפתחי עיניים, אנחנו במזרח תיכון חדש. יש דאעש, נסראללה, למי את רוצה למסור את הגולן?…”

גלאון, שאולי חשה שהוא מצליח לשכנע טוב יותר, תקפה מכיוון אחר: “נפתלי יודע את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. הוא מהלך אימים, זורה פחד”.

היא ניסתה להיכנס לדבריו, הוא ויתר בג’נטלמניות ועם “ליידיס פרסט” שסינן כמחווה.

“מי החליט לשים אותי ביניהם?” – תהה אריה דרעי, ועורר חיוכים ששברו את השעמום.

ליברמן, מימינך

אפילו העימות בין אביגדור ליברמן לאיימן עודה, יו”ר הרשימה הערבית המשותפת, לא ריתק במיוחד.

“הוא הולך לבתי ספר ומהלך אימים לא להצטרף לשירות לאומי, למרות שהם אזרחי מדינת ישראל ונהנים משגשוג כלכלי שאין בשום מדינה אחרת. והוא ממשיך להיות אזרח מדינת ישראל. בכל מדינה אחרת הוא היה עומד לדין באשמת הסתה”, פתח ליברמן בנאום ימני. על הקו הזה, אגב, שמר לאורך כל הערב.

“יושבת אצלך במפלגה חנין זועבי… אתה מבין כמה הדברים שלה מזעזעים את הציבור הישראלי?” ירה ליברמן.

“צריך להוציא את כל האזרחים, גם יהודים וגם פלשתינים ממעגל האלימות. להבדיל ממך שמבקש להפגיז את עזה”, השיב לו עודה.

ליברמן תקף: “שימי לב שהוא לא מתכחש לדברי חנין זועבי, שאמרה שחטיפת שלושת הנערים לגיטימית” – ועודה, במקום להגיב, הנחית: “אני חושב שאביגדור ליברמן בורח מבעיות אמיתיות, שהוא מנהיג מפלגה מושחתת, הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל…”

עוד דקות אחדות יחלפו בטרם יגיב לפיד בצורה דומה כלפי דרעי.

לא סומך עליהם

ליברמן ניסה להשיב לו עם הנאום עליו הוא חוזר שוב ושוב במהלך מערכת הבחירות: “17 שנה התנהל משפט נגדי, אצל שלושה שופטים  התקבל הזיכוי שלי. זה שכל מערכת בחירות נפתחת פה במדינה תמיד עם חקירות על ישראל ביתנו… יש פרשת ניצבים במשטרה, יש סוטים במשטרה, עליהם אני לא סומך, ועל המקריות הזו, שש פעמים ברציפות, זה הדבר האחרון שאני יכול לסמוך עליו”.

ליכודניק אמיתי?

“אני לא רוצה להפריע לדינמיקה, הפייבוריט שלי בינתיים דרעי-ישי”, התערב העיתונאי עמית סגל בנעשה באולפן. הפייבוריט שלו דמה לשלי.

משה כחלון, ירה עמית שאלה, אמרת שאתה ליכודניק אמיתי, האם מנחם בגין היה בכלל שוקל חבירה להרצוג?

“מנחם בגין גם לא היה מאפשר שנגיע למצב הזה”, השיב כחלון. “הדבר הראשון שעשה זה שיקום השכונות, הדבר השני זה שיקום הפריפריה, ולכן מנחם בגין היה מרגיש לא נוח עם ממשלת הליכוד, שנטשה את הדרך שלו”.

לא שכנע.

לא נמשיך ביחד

דרעי, אתה מוכן לשבת עם לפיד בממשלה אחת? – המשיך עמית בשאלותיו הציניות.

דרעי, שהאמירה כי לא יפסול את לפיד, גרמה לו נזקים במגרש הביתי, נסוג. “לפיד עשה ברית עם חברו הטוב, הקימו ממשלה שלוותה בשנאה, הכול על הראש שלנו החרדים. לצערי הרב הוא ממשיך עם הדרך הזו גם היום, תוך שקרים… הוא צריך קודם כל להסביר לציבור שלנו למה השנאה הזו”.

לפיד השיב: “אין פה חלילה שום שנאה. הילדים החרדים צריכים להתגייס כמו כולנו והמבוגרים לעבוד כמו כולנו. לא יכול להיות שהבן שלי יהיה בטירונות ומישהו אחר לא, כי יש לו מפלגה שסידרה לו פטור”.

אריה: “אני לא פוסל אף אחד. באמת. אני לא בעד השיטה הזו. אבל אמרתי, וגם עכשיו אומר, לאור מה שיאיר אמר שלא חוזר בו משום דבר שעשה נגד הציבור החרדי – אז אין לנו מה להמשיך ביחד”.

יאיר: “מה שעשינו לא היה נגד הציבור שלך אלא לעשות סדר, שכולם ילמדו, כולם יתפרנסו, כשהדבר הזה יסתדר ואחרי 67 שנים סידרנו את זה – אין שום בעיה לשבת ביחד”.

“אז את מבינה שלא נוכל לשבת ביחד?” – סיכם דרעי.

מי שהורשע

איפשהו, בין לבין, לפיד הרים כדור לכיוונו של אריה: “עד היום לא הבנתי למה הולכים לעשות חוק שמי שהורשע בעבירה שיש בה קלון לא יכול לשבת בממשלה”, סינן לפיד.

דרעי לא החמיץ את הזדמנות: “שנתיים שאתה הולך על הראש שלי בנושא של המורשע, אם היו קוראים לי אריה אולמרט לא היית עושה את זה. בגלל שקוראים לי אריה מכלוף דרעי ונולדתי במקנס אתה עושה לי את זה. לי, לאדם ששילם מחיר לחברה”.

“אני חושב שצריך לשקם אותך”, הרים לפיד עוד משפט להנחתה.

גם הפעם אריה לא החמיץ: “מי אתה? מה ההתנשאות שלך? אני פונה לציבור שרוצה שאחזור לפוליטיקה, אתה לא תמנע ממסעודה ומכל אחד אחר, אתה תחליט בשביל הציבור הפשוט למי להצביע?” (מחיאות כפיים בבית של מסעודה).

“שחיתות זה לקחת מיליונים מהמעמד הפשוט ולתת למעמד שלך”, סיים אריה, וקנה לנצח את ליבה של מסעודה.

‘איך שהוא ענה לו, הפסדתם. הוא מחזיר לנו את הכבוד הוא. האשכנזי הזה ניסה להסתלבט עליו’, היא תספר לילדיה בארוחת ליל שבת, כשיתאספו כולם.

איבדו את החמלה

שניכם הייתם בליכוד, שניכם עזבתם אותו. מה הבעיה של בנימין נתניהו? – התקשתה יונית להעביר ערב בלי מילה רעה על בנימין נתניהו.

ליברמן דיבר על פערים בתחום המדיני, כחלון על התחום החברתי כלכלי. “הם איבדו את החמלה ואת הרגישות”.

שניהם לא ממש שכנעו.

כיפות סרוגות ושחורות

דרכו של מרן היא לשריין במקום כל-כך בולט במפלגה שלך את ברוך מרזל, שאומר שצריך לשבור לערבים את הידיים והרגליים? תהתה יונית לוי.

“למרן היה חשובה אחדות”, ענה אלי ישי. “ראית את ההלוויה שלו. היו שם כיפות סרוגות ושחורות ועל מנת לגלות אחריות למחנה הלאומי, אמרתי לעוצמה יהודית, בואו נשב ביחד, כי אני רוצה למנוע את אוסלו”.

כמה שזה לא שכנע.

אם היו בהלווייתו כל סוגי הכיפות, זה אומר שהוא רצה בהם בתוך מפלגתו? אילו רצה, היה מכניס אותם בפנים.

אבל הוא לא.

ליברמן לא יישב

האם את מוכנה לשבת עם אביגדור ליברמן? את מבינה שאם לא, זה ממליך את נתניהו, שאלה יונית לוי.

“מרצ הודיעה שתתמוך ביצחק הרצוג לראשות הממשלה”, השיבה גלאון. “הדבר שאני מבינה זה שאני יכולה להיות בממשלת מרכז-שמאל”.

“בטוח שליברמן לא יישב עם זהבה גלאון בשום ממשלה”, חתך ליברמן, שהופעתו, צריך לומר, שידרה בטחון עצמי רב, אולי אפילו מופרז.

מצבו בסקרים לא מעודד, בחלקם הוא מתקרב אל האיזור המסוכן של אחוז החסימה. אבל הנימה שעלתה מטון הדיבור שלו הזכירה אדם שמאוד בטוח בעצמו.

האם יועציו לא מגישים לעיונו את הסקרים? האם אינו מודע למצבה האמיתי של מפלגתו?

צריך להכיר את אביגדור ליברמן כדי להבין שגם אם חרב חדה תהיה מונחת על צווארו, הוא לא האיש שיתייאש. הוא בטח לא ייתן לנו לחוש בכך.

“יופי, אז הנה אמרת את זה ראשון”, זרמה גלאון עם העובדה שהשיב במקומה ויצא אמיץ.

“כשאני שומעת את הדברים של ליברמן, של גזען, של טרנספריסט, האיש הזה לא ראוי להיות חלק מגוש מרכז-שמאל”, סיכמה.

יום כן, יום לא

הוא לא איש ימין, ליברמן?  נשאל נפתלי בנט.

“לא יודע, יום כן יום לא, תלוי באיזה יום שואלים”, השיב בחדות.

“אנשים עקביים לא יכולים להיות מתנצלים סדרתיים, פעם אחת בפני שרה נתניהו ופעם בפני שגריר ארצות הברית”, ‘עקץ’ ליברמן חזרה.

“אבל בחיים לא אתנצל אם אני בעד או נגד מדינה פלשתינית”, לא ויתר בנט, שהופעתו הייתה מרשימה במיוחד.

שטריימל השלום

אמרה פעם שולמית אלוני: אני מוכנה לשים שטריימל בשביל השלום – פנתה יונית לוי אל גלאון.

“אני מוכנה לשבת עם גורמים שמאמינים בכלכלה צודקת, ובצמצום פערים. וגם לא יכולה לשלוט על עם אחר. ועל בסיס העקרונות האלו אני סבורה שיכולים למצוא מכנה משותף”, השיבה גלאון תשובה שממנה ניתן להבין שתשב בשמחה עם החרדים בממשלה אחת.

אתה תשב בממשלה שתחזיר שטחים?  העבירה יונית את השאלה לכיוונו של אריה דרעי.

שימו לב לתשובתו של דרעי: “לצערי הרב, חשבתי שהפעם מערכת הבחירות תשתנה. במקום לדבר על השקופים עולה הנושא המדיני. אני אומר לך באחריות, הנושא המדיני לא על הפרק בשנתיים הקרובות, אין פרטנר. זה הזמן לחלק את העוגה מחדש. ובמקום זה הוויכוחים ערבים-יהודים” .

ואם לפרש את דבריו: אשב בממשלת שמאל-מרכז, נקבע מראש שמתרכזים בנושאים החברתיים ולא במדיניים. אבל את זה הוא לעולם לא יאמר במפורש כשהוא מיישיר מבט אל הבוחר שלו. שכן אז, מסעודה משדרות כבר לא בטוח שתהיה שם בשבילו.

המנון מטומטם

עמית סגל ניצל את דבריו של חכם שלום כהן בגנות המנון התקווה ושאל: דיברת על כך שבמפלגה שלך מתגייסים, אתה עושה קמפיין שקופים שמחביא את החרדיות, נשיא ‘המועצת’ שלך אמר שההמנון הוא מטומטם…

“מעולם לא תפסתם איש ש”ס שזלזל בהמנון ולא עמד. אבל הטלית, התפילין, אמונה בבורא עולם – שחלק מהמפלגות לא מאמינות בזה… אז הרב שלום כהן סיפר בדיחה שבגיל 15 לא עמד בהתקווה. ההמנון שלנו זה אם אשכחך ירושלים”, יצא מזה דרעי בצורה מוצלחת.

איזה שבעה שקרים

השלב הבא היה שלב השאלות. רוב המועמדים הפנו את שאלתם ל… נפתלי בנט.

משה כחלון שאל האם ישוב וימליץ על יאיר לפיד לתפקיד שר האוצר. בנט הזכיר שהוא קיבל ‘רק’ 12 מנדטים, יאיר בא עם 19, אז לקח לו את התפקיד. “אני מאוד רציתי את תיק האוצר”. רק תתנו לי מספיק מנדטים, כמעט התחנן.

האם ימליץ?  תשובה לא ממש ניתנה לשאלה.

ליכודניק אמיתי יכול לוותר על שטחים? – תהה בנט מול כחלון.

כחלון, בתשובה, ניסה להציג את בנט כשקרן, טען שלא אמר… שהדברים לא נכונים, ש”יש גבול לכמה אפשר לא לדייק, בלשון המעטה”, בנט הציע לצופים להיכנס לגוגל ולבדוק בעצמם.

“אני משחר ילדותי איש המחנה הלאומי… אתה משתלט פה על הדיון,שרבבת פה איזה שבעה שקרים בדיון. אני מאמין שאפשר להגיע להסדר, כרגע אין עם מי. מה שחשוב לי זה יוקר המחיה”, השיב כחלון, ובעיקר נשמע מבולבל.

השד העדתי שבבקבוק

“היות ואני רואה שנפתלי לא דיבר היום כמעט”, צחק דרעי, “אני רוצה להפנות אליו שאלה. אבל אני מדבר כחבר, לא אח ולא בן דוד”.

ואז הוא שלף באלגנטיות את השד העדתי מהבקבוק, פוזל שוב אל מסעודה שצופה בו בבית. “אתה יודע מה קרה לנו למזרחיים, ואני חושב לכל עם ישראל, עם הסיפור של אלי אוחנה? זה שאיילת שקד ציינה שהוא דווקא אינטלגנט. עד מתי החלוקה הזו שאנחנו נקבל ציונים ממישהו? למה ינון מגל אינטליגנט ואוחנה לא?”

אם עד עכשיו לא הצליח איש להרתיח את בנט, דרעי עשה זאת ובגדול.

“כל כך לא מתאים ב-2015 לנופף בבוטות עם הדגל של האפליה”, השיב בנט, והזכיר את אלי בן דהן, מזרחי ברשימתו, רק כדוגמה. וכן, גם את העובדה ש”בצבא שירתתי עם מזרחיים ביחד”.

“לא ראוי להתייחס לדגל הזה. לא ככה מביאים קולות. אני מאוכזב מהשאלה”, סיכם.

“מה לעשות, זו לא תוכנית כבקשתך”, השיב לו דרעי, ורשם עוד וי של ניצחון בטבלה של מסעודה משדרות.

אני אעזור לערבים

עודה ניסה להציע ברית שקופים לדרעי. “יש בינינו חילוקי דעה ברמה המדינית, אבל אתה מייצג את השקופים. אני מייצג את השקופים ביותר. את תושבי הכפרים הערביים בנגב, ילדים ששני שליש מהם עניים, אנחנו יכולים לבנות על ברית של מדוכאים?”

דרעי מיהר להזכיר לו איך ניחם לפני מספר ימים את משפחות נפגעי התאונה ברהט, איך כמנכ”ל, ואחר כך כשר פנים, פעל לאפלייה מתקנת במגזר הערבי. אבל ברית פוליטית? לא, לצערו הרב, לא.

“המפלגות הערביות עד היום שמו את הנושא הפלסטיני כנושא ראשי ושכחו את ערביי ישראל”, השיב דרעי, ופזל בחדות לקולות מהמגזר הערבי. “אני אעזור לציבור הערבי”.

כן, ש”ס בונה עליהם.

משחק פוליטי

בשלב השאלות היה רק יאיר לפיד מקורי.

את השאלה שלו בחר להפנות דווקא לראש הממשלה, שבחר להיעדר מהעימות.

“אני רוצה להבין ממך למה מנעת להעביר את התקציב הכי חברתי שהיה פה בשנים האחרונות, תוספת כדי שחדרי מיון לא יקרסו, למה עצרת את כל זה בגלל משחק פוליטי?”

“שאלה יצירתית, אבל אין מי שיענה…”, השיבה יונית.

אני אחרון

ואז הגיע שלב דברי הסיכום.

“שמעתי את כל הדוברים, זה מחזק את הצורך שתקום ממשלת מרכז-שמאל שתוכל למנוע ירידה לפשיזם וגזענות”, סיכמה גלאון, וטרחה להוסיף: “די מחפיר שיש רק אשה אחת שעומדת בראש מפלגה”.

נזכרתי שמפלגת הנשים החרדית לא הוזמנה לאולפן. מן הסתם עוד נשמע על כך.

דרעי סיכם בנאום כלכלי מובהק, כשהוא מתחייב על תנאי ברזל לכניסה לממשלה ומעניק נאום בפרשת השבוע ועל כך ש”כשמתאחדים סביב המשכן יש השראת שכינה”.

הוא בטח התכוון לאחדות בינו לבין ישי, רגע לאחר הבחירות.

בנט התחייב “שלעולם לא ארשה למסור ס”מ מהארץ”, ומיהר להכניס גם לדרעי על שאלתו בקשר אלי אוחנה: “אני רוצה להמשיך לדאוג לספרדים לאשכנזים… לכולם… ולא להיכנע לשיח קיצוני”.

כחלון טען: “מי שמכיר אותי יודע שכשאני נאבק על משהו אני עושה את זה עד הסוף”. נחיה ונראה. סלולארי אחד עוד לא מעיד על כלום. וכן, הוא יתעקש על משרד האוצר. לתשומת ליבך, יאיר לפיד.

ליברמן נשבע לחסל את שלטון החמאס ולדאוג לעונש מוות למחבלים.

לפיד שב על המילים היפות של “באנו לממשלה כדי לשנות” ו”עשיתי טעויות ולמדתי מהן”. הוא גם גאה על “מה שעשינו בשנה ושמונה חודשים”. התוכניות מוכנות, המפתחות בסוויטש. צריך רק להתניע.

ועודה הזכיר שבשלושת הסיבובים “נתנו לי לדבר אחרון”, ובכל זאת, “נשים את כל המשקל שלנו לטובת השלום, השוויון, הדמוקרטיה והצדק החברתי של כולם (ועוד משפט בערבית, לסיום).

“המקום האחרון די נחשק, המילה האחרונה הייתה שלו”, השיבה יונית.