את המעשייה אשר אני עומד לגולל בפניכם היום, שמעתי ממקור ראשון.
היה זה במפגש אקראי ברחוב, האזנתי לו ברוב קשב. משסיים את סיפורו ולאחר שהתעשתי קמעא, התלבטתי קשות: מחד, מדובר במעשה מפעים, מרגש וכמעט לא אמין לטעמי. מאידך, ניכרים דברי אמת בפי האיש העומד מולי, וחזותו ואופן דיבורו הרהוט מעידים עליו כמאה עדים, כי אינו משתייך לחוג ה’הוזי בהקיץ’.
על מנת לסגור את המעגל במוחי ולהביא בפניכם את הדבר המושלם ביותר, ביקשתי מהאיש כי יזמינני לתוך ביתו, תוך שאני מבקש לשמוע שוב את פרטי המקרה בנוכחות משפחתו – רעייתו וילדיו.
במאור פנים ובנפש חפצה נפתחה בפני דלת ביתו. הושבתי אחר כבוד, כשמסביב השולחן ישובים כל בני המשפחה בהרכב מלא, והאיש שוב גולל את סיפורו כשהכול מהנהנים בראשם ומסכימים לכל מילה היוצאת מפיו.
•
הוא מתגורר בשיכון ויזניץ’ בבני ברק. הקים משפחה חסידית שורשית ומפוארת, ואב לחמישה ילדים שנולדו בזה אחר זה.
חלפה שנה, חלפו שנתיים וחלפו שלוש. עברו ביעף גם שמונה ותשע שנים והמשפחה… ממתינה להמשך הרחבתה אך היא בוששה מלבוא.
מיטב הרופאים ספקו כפיהם בחוסר אונים, האב והאם העתירו בתפילות ותחנונים, פיזרו צדקה לרוב, פקדו בתי אדמו”רים וקברות צדיקים ובקשו ישועה – ודומה היה כי גזירה היא ואין מושיע.
זה היה לפני כעשרה חודשים, בעיצומה של סעודת השבת. האב והאם הסבו לשולחן, כשילדיהם כשתילי זיתים סביב. המנות הוגשו והשירה המענגת בקעה. כשלפתע, ללא כל הקדמה, שאל אחד מהילדים: ‘אבא, מתי יהיה לנו תינוק חדש’?
האב, ששפתיו בלו מתפילות ותחנונים, הישיר מבט לילדיו ואמר: “כתוב במדרש על ספר תהילים כי כל מי ששומע קללתו ושותק, נעשה שותף לקב”ה, יש לו את הכוח לברך וברכותיו מתקיימות”.
נאנח האב והוסיף: “אם מישהו מכם יתקל במקרה שבו מביישים אדם ברבים והוא לא משיב, תיגשו אליו מיד ותבקשו שיברך אותנו בתינוק חדש”.
סעודת השבת המשיכה בטוב ובנעימים, השבת חלפה, המשפחה נכנסה לששת ימי המעשה – ודבר השיח סביב שולחן השבת נשכח.
•
יום שלישי שעת אחר הצהריים, ההורים ישובים בסלון ביתם ועסוקים בעמל יומם ולפתע… הדלת נפתחת בסערה ולתוך הבית פורץ בדהרה בן הזקונים שכמעט מלאו לו תשע שנים, תוך שהוא זועק בהתרגשות: “אבא, אימא, בתוך שנה בעזרת ה’ יהיה לנו תינוק חדש”.
ההורים הרימו מבטם בהשתאות, הביטו על הילד הנרגש בתימהון ובחיוך נואש, וביקשו לברר מהיכן שאב את הביטחון בהבטחתו.
בן הזקונים נעמד במרכז הסלון וסיפר כי היום בשעת ההפסקה, בחצר ה’תלמוד תורה’, לעיני עשרות ילדים, החליטו שני תלמידים ‘לעלות אותו למזבח’ ולעשות מדמותו חוכא והטלולא. הם החלו לועגים לו על מראהו הרחב יחסית לשאר בני גילו, לקול צחוקם המתגלגל של כל הנוכחים.
“הרכנתי את הראש ולא אמרתי מילה”, העיד הילד נאמנה בפני הוריו שנאלמו דום. “להיפך”, המשיך את סיפורו המרגש, “אמרתי בליבי, ריבונו של עולם, אני מוחל וסולח לילדים האלו בלב שלם, אבל אנא ממך, בזכות זה תשלח לנו תינוק חדש ובריא ובוודאי שה’ ראה ושמע את תפילתי”, סיים הילד את סיפורו בקול רם ובוטח, תוך שהוא מגיש להוריו את קורבנו ומנחתו.
שקט ממוך השתרר בסלון הבית וקשה היה לעצור את דמעותיהם של ההורים.
עשרה חודשים חלפו מאותו יום, ולפני כשבועיים חבקו ההורים המאושרים בן במזל טוב, שגם הוא… שכב בעריסתו והאזין למתרחש כשנוכחתי בביתם.
סיימתי לשמוע את הסיפור בפעם השנייה. בדרכי החוצה, ניגשתי לילד שתואר ‘בן הזקונים’ ניטל ממנו לפני כשבועיים, ובקשתי שיעניק לי ברכה.
לדעתי גם עכשיו הוא מסוגל.