עושים שiק במחנה יהודה: יום של פפראצי עם כוכבים

השבוע החלטנו להקדים צאת. הרי לא יתכן שבכל שבוע נצלם רק את המאחרים לבוא וממהרים לצאת. אמרנו ועשינו. התארגנו במהירות שיא, ויצאנו לעבר השוק. לכם הקוראים אגלה כי מי שהתלווה אלי מיהר מאד ל’שוויץ’ בזופניק. עד עכשיו לא מובן לי מה מיוחד שם, אבל מי אני שאהרהר אחר הפינוק של ה’בעזים’ (עלים המשמשים להכאה בסאונה).

 בהגיענו לחנות בסמוך לשוק, התפתח לעינינו קרב על חניה. צעקות, האשמות, והרבה אגו: “אני מכאן לא זז לשום מקום”. מתוך הרכב שלפתי את המצלמה וברגע שזו הקליקה, המעורבים העיפו מבט ואמרו: “טוב, אנחנו זזים. לא קרה כלום. אין מה לצלם.”

 בכניסה לשוק, שלושה חיילים משוחחים עם חברם שכבר התקלף מהמדים. השיחה – איך לא – דוד הנחלוואי. הויכוח נסוב סביב שם משפחתו האמיתי של מיודענו מחברון: “נחלוואי” או לא. מתברר שאכן אין שם משפחתו “נחלוואי” וכי זהו כינוי גרידא.

 המולה מקדמת את פנינו. מעגל צופים מכל שכבות הציבור מקיפים אמן. בתנועות ידיים זריזות הוא מצייר על קנבס, בעזרת מגש עם תערובת צבעי שמן. התקרבנו, הפכנו צד וגילינו: ציור צבע בשפכטל הולך ורוקם את הווי השוק הנגלה מהצד השני של היריעה. אם תרצו לראות את הציור המוגמר, מסתבר שתצטרכו להגיע לשוק בשבוע הבא.

 צעקות המוכרים בבאסטה לא התגברו על הקריאה היצירתית שהודפסה על החולצה בשתי שפות. מיהרתי ללכוד את הטקסט, אבל הבחור הקדים אותי והסתיר את הכיתוב : “אם תשלח את התמונה, אתן לך לצלם”. התחייבתי לפניו שאם אחד הגולשים יזהה את התמונה, הוא ימהר לשלוח לו אותה. הוא חייך ברצון טוב והסיר את שקית הקניות שהסתירה את הכיתוב. מכירים אותו? שתפו אותו.

 בקפה ארומה התאסף ‘פרלמנט’ של עיתונאים חרדים. מחויכים, נינוחים ובמצב רוח טוב. האווירה של יום שישי רק עודדה אותם.

 בשבוע שעבר, כשפרסמנו כאן במדור על הכפיל של מענדי גרוזמן ממעריב. כנראה שהאחרון לא בדיוק אהב את הרעיון. הנה כעת ניצב מענדי  בכבודו ובעצמו. אפשר לצבוט ולהיווכח? גרוזמן מתרגש לפגוש את הקולגה נחמן וייס (מימין).

 במרכז הפאנל המחויך, עמד בתווך, בן שיחו של יהודה סולובייצ’יק. לבקשתנו, סירב לעשות היכרות. מכירים? דברו איתו.

 אהרון ברגופן הוא חבר טוב, וטובים חברים כמוהו. החיוך על הפנים הוא תמידי. קצת מציק לו הקטע של להצטלם, אז קבלו תמונה מהצד.

 חזרנו ליושבי הפאנל של העיתונאים. רגע לפני שהתקפלו מהשולחן, ניגש בחור נחמד ללחוץ ידיים לחברים, ועיכב אותם לעוד עשר דקות.

 בלי תמונה עסיסית וריחנית המכריזה על בוא הקיץ, אי אפשר לצאת את השוק. ומה מבשר יותר מאבטיח אדום ועסיסי? המוכר שאל אותי: ”מה תרצה, אבטיח על הסכין?” באתי לצלם, תביא אבטיח באוויר! עניתי. והופ – הנה זה אווירית, על 40 קמ”ש. קליק ועוד אחד.

 כאן מצאתי את כוכב הזמר חיים גולד ממתין בסבלנות בצילה של תחנת מזל. מביט לעבר הרכבת, אולי ממתין למישהו, אולי רק נח. עוד שבועיים (ל’ג בעומר) ישיק את אלבום הבכורה, ויראה לקולגות מי כאן באמת עושה מוזיקה. סבלנות, ספירת העומר וזה.

 בסמטאות השוק נכחנו לראות עוברים ושבים אוספים בטטות מהפחים. איפה שר האוצר? מהבאסטה שנקראת “וווואחד פלאפל” – כן, קראתם טוב – שאל אותי המוכר: ‘תרצו לקחת הביתה?’ תמונה שלך, עניתי. הוא אהב. החלפנו שבת שלום.

 “צלמת בחתונה של דוצי את איזק ועוד כמה אנשים, ואת התמונה שלי לא העלית. הפעם תשלח לי אותה?” – שאל אותי אוּשר, שהעמיס ירקות על הבאסטה. הכירו את אוּשר: איש מחשבים שמגדל בבית ברווזים, ובימי שישי אוסף עבורם את כל החסה של השוק.

 איש הסאונד לא התרגש מקולות הרקע הרעשניים של השוק. הוא רק רצה לשלם כדי להמשיך הלאה בקניות. התמונה מביעה יותר מכל את האיש ואת הרצינות שבה הוא לוקח כל דבר.

 לתווך נכנס חסיד גור. לא אכתוב לאיזה זרם הוא משתייך, לא במדור חסידים עסקינן, אבל החיוך שלו שווה הכול.

 שנייה אחרי סלפי עם רעייתו שתחיה, מרעיפים חיוכים ששייכים רק למי שכבר סידר את הכל על הפלטה, הוא קלט שגם אני לכדתי אותם מהצד. “אל תפרסם את התמונה”, ביקש. לבקשה של שרוליק ויינברגר אי אפשר לסרב. הוא כזה מותק שהתעקשתי להעלות, לפחות גזורה. הוא הסכים.

 בשבוע שעבר פרסמנו את גולבנציץ ביציאה מהשוק. השבוע קבלנו שפכטל. הרעיה המסורה באה בטענות: “למה רק שם משפחה, אין לו שם?” לא משנה מה השם, הוא מותג בפני עצמו, עניתי. היא התרצתה. “אז צלם אותנו כל המשפחה יחד”.

 אחרי תמונות שהעלנו לכאן, מהאירוסין ומהחתונה – עם פתיחת ירח הדבש של הזוג דוצי גוטשטיין ורינה קליין, תהיה זו התמונה האחרונה והמשלימה.

 בן ליוותיי ממהר לסאונה בזופניק. אנו עוזבים. בגאולה חולף על פנינו דב אייכלר – כן, הבן של (פעם שלישית במדור) – כשהוא דוהר לקריאה מצילת חיים. כל הכבוד למתנדב המסור.

 עם פאות רטובות מהמקווה יצא בועז לדרמן מבית הכנסת ויטעפסק, קורא בניחותא כתבה של חנני בלייך במגזין ‘שביעי’. בשבת הוא לא קורא דברים של חול. הנחנו לו.

 בדרך הביתה, חולפים שוב על הפסים ומבינים ששבת ממשמשת. ברחובות ירושלים התנועה מתדללת, זוגות ממהרים לתפוס מוניות לכותל, ילדים עם פעקאלאך צועדים לקבלת שבת.

זהו, הגיע גם זמננו לפרוש.

א גוט’ן שבת.