בועז בן ארי פגש את ‘האיש השקוף’ וחקר: למי תצביע בבחירות לכנסת?

השבוע מצאתי איש שקוף.

בעוד אני עומד בתחנת אוטובוס בשכונת גאולה בירושלים, הגיע אדם עם סכין קרצוף, והחל להסיר את המודעות שהודבקו על קירות התחנה השקופים.

נגשתי אליו. מה אתה עושה, שאלתי.  

“מה אני אגיד לך”, הוא אמר. “זו העבודה שלי. אני יודע ככה מי נאבד לו, מי מצא, ומי מוכר גרביים במחיר סיטונאי…”

• ואיך התחושה להוריד את המודעות הללו, להפוך את התחנה נקייה?

הוא עונה ובקולו מרירות. “איש לא שם לב ולא ישים לב שהתחנה נקיה או מלוכלכת במודעות. אם יש מודעות – קוראים. אם אין מודעות – אז יושבים בתחנה.  אני רק כואב לי הלב שכל מודעה שאני מוריד, אדם טרח עליה. אבל לא תלה אותה במקום הנכון…”

•אתה אומר את זה לאנשים כשאתה רואה אותם תולים את המודעות?

“מה אני אגיד להם, שהם לא תולים במקום נכון? לא מקשיבים לי. אחר כך אני צריך להוריד את המודעות. הנה תראה, מודעות של ‘שבת חתן’. אני ידוע שתלו את זה היום, אז אני משתדל – גם אם זה העבודה שלי – להוריד את המודעה הזו אחרונה, כדי שאולי עוד בן אדם יראה.

“אני תמיד מתחיל במודעות הישנות הקרועות, וכאלו שעבר זמנם, כדי שהמודעות הטבות יישארו עוד דקה על הלוח”.

למי תצביע בבחירות, שאלתי. אתה הרי ממש כמו האיש השקוף מהמודעות של ש”ס…

הוא צחק והביט בי. הניח את סכינו בכיסו – ואמר: “יש פתגם, בכל בית יש פח זבל. גם אם אצביע לראש הממשלה ומחר הוא בא ועושה אותי שר בכנסת – מה אתה חושב, המודעות כאן יתנקו מעצמן? לא ולא. יבוא אדם אחר במקומי, וילמד את העבודה – והוא יהיה השקוף.

“אז אני טוב לי כאן. העבודה שלי לעולם לא תעלם. ותמיד יהיו אנשים למטה ותמיד יהיו אנשים למעלה – אז למה לי להצביע?”

תודה, אמרתי לו. תודה על הזמן שהקדשת לי. והוא הגיב, תוך כדי עבודת הקרצוף: “ניפגש בתחנה הבאה…”