נסיעה תמימה לוינה להשתלמות באמנות יהודית ערב ראש חודש אדר, הולידה תובנות מפתיעות.
לצורך מחקר נסעתי לראות תערוכה של אחד מגדולי האמנים של העם היהודי, שלצערי אינו מוערך מספיק בארצנו. על כך עלינו לקונן – כי לקטר מפה ומשם שהאמנות של היום היא מקסם שווא, ועורבא פרח זה טוב ויפה, אך להיות עיוורים למוכשרים המסתובבים בינינו – זהו חטא בלתי נסלח.
על כל פנים, אריק בראואר זוכה לכבוד גדול ברחובות וינה, ותערוכה מופלאה שלו ובה כמאה יצירות נתלתה בליאופולד מוזיאון, שהוא אחד המוזיאונים הנחשבים בעולם.
למרות הקיצוניות האיסלמית שפוקדת היום את אירופה – לא פחדו אוצריה מלתלות עבודות המדברות על ה’שאהיד’, או על היחס המשפיל של האיסלאם כלפי נשים, ובמקביל את תובנותיו הישירות של האמן לנושאים כגון שואה וזהות יהודית.
נעה לאה כהן
מסע בעקבות השושלת האוסטרו-הונגרית
אם כבר נזדמנתי לוינה אמרתי שאלך לראות ממה שיש לעיר הזו להציע.
במדריך התיירים דורגו עשרת המקומות שחייב תייר לומר ‘הייתי שם’.
כך, מתוך הארמונות הרבים שהשקיעו הוינאים בבנייתם, בחרתי את ארמון הופובורג של שושלת הקיסרות האוסטרו-הונגרית ששלטה עד 1918, בין השאר גם על אבות אבותיי יוצאי חוסט שבהונגריה.
לרוב, ארמונות הם מסוג הדברים שהם בלתי נתפסים בעיניי. כמות הפאר וההשקעה עוברים את גבול ההכלה של הישראלי הממוצע, שתקופת הבארוק והרנסאנס באופן כללי פסחה על מזרח התיכון ונכחדה מעיניו.
ארכיאולוגיה ואבנים עתיקות בני 3000 שנה קבורות עמוק באדמה, מרגשות אותי יותר. אמרתי אלך ואראה – ועל כל פנים לא אשכח את דבריו של קהלת ‘הבל הבלים הכל הבל’ או בגריסא האירופית ‘וניטאס’.
מצויידת באג’נדות פוריטניות נכנסתי מלאת מרץ אל הארמון, והתניתי מראש שעה גלובלית להנאה המפוקפקת.
עד מהרה גיליתי את עצמי פעורת-פה, מהלכת בתוך חדרים שלא חלמתי על כמותם.
סך הכל נכנסתי אל המזווה של הארמון – כמות התבניות של העוגות הפוטנציאליות שאפו במקום, הממה אותי. על אף שברור היה לי שלא הייתי אוכלת מאומה – נמשכתי, ראשית כל אל נחושת הקלל הנוצצת שפיתתה אותי מכל מדף.
אחר כך עברתי לחדר הכסף. דהיינו, אל הסרווסים הכסופים של משפחת המלוכה, כשכל מזלג וסכין חתומים בחותם המשפחה – ועומדים הכן בקופסאות מיוחדות לכך – ואפילו כפית אחת לא חסרה. דבר זה כשלעצמו הוא אנומאליה.
וכלים מכלים שונים
גולת הכותרת התגלתה בחדר הבא, שהיה מורכב כל כולו משנדילירים (פמוטים מרובי נרות), מקושטים כפרחים-שיחים- עצים, או איך שלא תקראו לזה, בגדלים ובגבהים עצומים.
אגב, כל הקונסטרוקציות האלו עומדים על משטחי מראה מוזהבים המכפילים את הכל. מצאתי את עצמי מצלמת בהיסטריה כאילו יכולתי לקחת את כל העושר הזה איתי…
כשאני המומה לחלוטין קפץ לי המשפט הראשון לראש: ‘וכלים מכלים שונים’ במנגינת איכה. מעכלת את התובנה שלמעשה שכשבית המקדש ייבנה צריך יהיה להתרגל לכל העושר הזה… לזהב לכסף ולנחושת, כפי שמוזכר בפרשת השבוע תרומה.
כן, הפעם בבית המקדש נידרש לשחק בזירה האמיתית של המלוכה ושלום לסרויס החרסינה מהחתונה. אולי בשל כך חוזרת פרשה זו על עצמה פעמיים בתורה. כדי לעכל את כמות היוקרה ולסגל את הלב אליה.
יתירה מזו, סוף כל סוף הבנתי, בעקבות הסיור בממלכת הירושה של בית המלוכה הבסבורגי, תובנה חשובה מן המגילה.
הרי הממלכה האוסטרו-הונגרית, שהשתרעה על פני כ-700 שנה, על מספר ארצות לא מבוטל – ספרד והולנד, הונגריה ובוהמיה ועוד – ניהלה ברצינות תהומית את אמנות המשתאות, ביראת כבוד ממש.
כשהיא יודעת את מהות השליטה המסתתרת מאחוריה.
והעין לא שבעה מראות
כל אולם בארמון הוליד מערכת כלים מפוארת יותר מקודמו, שנעשה לצורך אירוע מיוחד או ניתן במתנה על ידי שליטים וידידים – והעין לא שבעה מראות.
כעת הבנתי איך המלך אחשורוש יכול לעשות משתה שאורך לא פחות ולא יותר מאה שמונים יום, ובכל יום ויום הוא מראה את ‘עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו’.
והפעם יכולתי גם להבין כיצד התפתו היהודים אל העושר הזה ולחשוב את התירוצים שהם תרצו כדי לתת צידוק למעשיהם, בנוסח “כך נהגנו לעשות בירושלים בימים שבית המקדש היה קיים, ואנו כה מתגעגעים… והרי הכלים הם פה על השולחן, אנחנו חייבים לראות אותם עוד פעם שוב ולראות מה עושים בהם לפני שייעלמו בגנזי המלך”.
לא פשוט להיות יהודי בארמון המלך אחשורוש, אבל ת’כלס גם בוינה לא אהבו אותנו במיוחד…
ובוינה שלא כמו בפרס, הסיפור צריך לומר נגמר טראגי.
די אם ניזכר ב’אנשלוס’.
נעה לאה כהן היא אוצרת ב’מקלט לאמנות’.