שכטר הלך ‘לעשות שוק’ – ולא הבין מילה

את הביטוי ‘לעשות שוק’ שמעתי כמה וכמה פעמים. בעקבות כך רציתי גם אני לחוש את חווית השוק.

והנה, באחר הצהריים אחד של יום חמישי, מצאתי את עצמי הולך לעשות שוק. מי שמכיר את השוק, יודע כי ביום חמישי השוק הומה אדם. אנשים קונים מצרכים שונים לכבוד השבת הקרבה, זבנים מכריזים על מרכולתם, ובין בליל הצעקות מסתתרת גם אנושיות רבה.

אנושיות המתבטאת בסוחרים הרוצים להיפטר ממרכולתם, בכדי להביא מעט מזון לביתם, ובכדי להביא כסף רב לקופת חסכונם, ואולי גם כדי להביא מעט שמחה לעצמם ולמשפחתם.

פשוט מקסים לראות זאת.

בתחילת השיטוט מצאתי את עצמי נמשך לדוכן התבלינים. את ריח התבלינים לא ניתן לפספס. מבין בליל הריחות בשוק, התבלינים בולטים בריחם. מיד עת החילותי לעמוד ליד דוכן התבלינים, הסתכל אלי הזבן בעיניים החפצות לעסקה, ושאל בקול גס ונחמד כאחד: “מה אתה קונה? נשמה!”

ואני, נורא הוקסמתי ממנו, הרגשתי איך אדם שאיננו מכיר אותי, פונה לנשמתי. לא סתם לנשמתי, אלא ממש לתוך תוככי נשמתי.

חייכתי במבוכה ובמוקסמות כאחד, כי הייתי נבוך ומוקסם כאחד, והשבתי: “אני כל כך מוקסם מהריח המגוון את מרכולתך”.

הוא לא ענה תודה אפילו, כיוון שלחנות נכנסה הבת של גברת זעתרני. מיד הוא ניגש לקופסת פח אשר בה משתכנים גרגרים רבים של אחד מן התבלינים, ומילא מתוכה שקית מלאה בתבלין כתמתם. בסיימו למלא את השקית, אמר לה כמצווה: ” קחי את הפפריקה, מתוקה”.

בין רגע כל קסמו התפוגג בעיני, מאחר וראיתי איך בשביל למכור מעט תבלין הוא יכנה בכינויי חיבה אפילו את אדון זעתרן בעצמו.

הבנתי כי בכינויי חיבה אלו הוא מנסה לקנות אותי, כדי שאקנה אצלו, וריח הפפריקה הפך באפי בבת אחת לריח של אינג’ירה.

•

לאחר מכן פניתי לחנות המתוקים. שם, במו אוזני שמעתי את בעל החנות אומר לאחת מעובדותיו: “תביאי לצ’ארלי את השוקולד, פרה.”

חיפשתי את הפרה בחנות הבשר הקרובה.

בחנות הבשר עמד הקצב עם סכין גדולה. עוד בטרם כניסתי הוא אמר לי: “עיוני, מה בשבילך? כפרה!” הסתכלתי סביבי ובחנתי, האם הקצב מדבר אלי? אולם, מבעד לאישוני עיניו היה נראה כאילו הוא מסתכל אלי ורק אלי.

אבל חלה טעות קטנה מאחר ושמי אינו “עיוני”. רציתי להעיר לו כי לא קוראים לי בשם זה. אך הסכין שלידו והמילה “כפרה” ריצדו אל מול עיני, והכריעוני.

על כן שאלתיו: “מה במרכולתך?”

הקצב סימן לי בסכינו להביט לעבר הפרה מדוכן הממתקים. אבל אני לא רציתי את הפרה, ןלכן שאלתיו בשנית: “מה יש לך עוד להציע?” אך כפי הנראה הקצב התעורר באותו הבוקר מלא בסבלנות, אז הוא אמר לי: “אחי, תפסיק לחפור ותגיד לי כמה קילו לחתוך לך!”

ואני, שראיתי איך במהירות מ’עיוני’ הפכתי להיות ‘אחיו’, ושילוב הסכין, ‘כפרה’ ו’לחפור’ גרמו ללחץ רב בכפות ידי, פניתי לאחורי, והלכתי לקנות דגים לשבת.

בדוכן הדגים עמד המוכר וצעק: “גבירותי ורבותי, בורי, מושט, סלומון במחירים ש’חבל על הזמן'”.

נפעמתי כל כך, הן מהפמיניסט המקדים קריאת ‘גבירותי’ ל’רבותי’, והן מהישרות המלווה את האיש על כך שהוא מודה שמחיריו נורא יקרים וחבל על הזמן להיכנס לחנותו לקנות. אחרי הכול מודעות עצמית זה דבר חשוב.

•

הרגשתי מאוד מבולבל בשוק, עד שלא ידעתי לאיזו חנות ללכת. אז לפתע, מולי התגלתה במלוא הדרה חנות היין, ואמרתי לעצמי: סוף-סוף פינה של שפיות באי הטירוף. נכנסתי לחנות היין, בתוכה עמד מוכר אשר מזג יין לכל הנכנסים. היות והייתי הנכנס היחיד הוא גם הבחין בי, ובראותו אותי, כחכח בגרונו, ובקולו המתקתק פנה אלי: “בוא מותק, טעם את היין שלנו”.

טעמתי, למדתי מביקורי בחנות הבשר כי אסור להתנגד.

אמרתי לו כי טעם היין ערב לחיכי. אך המוכר, שכפי הנראה לא הבין את משמעות דברי, שאל בנימוס האופייני רק למוכר בשוק: “היין סבבה או לא סבבה?”

עניתי לו שלדאבוני סבי לא יכול לבוא כי הוא כבר בעולם שכולו טוב.

הוא אמר לי: “דע לך שאם הוא היה יכול לבוא, הוא היה בא על ארבע” (לסבי לא היה רישיון נהיגה). “אצלינו מוכרים את היין של הביוקר”. התחלתי להבין שלעשות קניות בשוק אינו בהכרח דבר זול.

נגשתי לדוכן הירקות כדי לרכוש מעט עגבניות, מלפפונים וחציל. מבין אוזני שמעתי את הירקן אומר למר בצלאל: “אין מצב שתמצא יותר זול”. הבנתי כבר שאני בסיטואציה לא פשוטה בכלל, כי הדוכן ירקות שממול היה חצי ממחירו.

•

יצאתי החוצה, התפתלתי בין השבילים המפותלים ממילא, וסבבתי סביב הזבנים הצועקים.

בעוברי ליד דוכן הפיצוחים, קרא אלי הפצחן: “בחייאת, אולי קילו בוטנים?”

אבל היות ואני לא קוף, וזאת ידעתי לאחר מבט חטוף במראה שאישר לי את התחושה, גייסתי את מלוא האנושיות שהצטיידתי בה והשבתי לו כי אינני קוף. הלה הוסיף ואמר: “אתה חי בסרט” משחיפשתי את המסך ולא מצאתיו, התחלתי להבין שכפי הנראה הגעתי למקום אחר. בעל עגה השונה מעגתי.

הסתובבתי לאחור, והבנתי שהגעתי למקום שמבחינתי הוא סוף הדרך.