לפני מספר שנים, בליל-שבת סגרירי בבית-כנסת בברוקלין, אירע מקרה שלמרות פשטותו לכאורה, היה זה הוא שגרם לי לשנות את מסלול חיי מהקצה אל הקצה. בנושא הזה בשבוע שעבר נסגר מעגל עבורי, בזכותו הבנתי את מלוא משמעותו ועוצמתו של הביטוי: “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”…
הביטוי מיוחס בטעות לחז”ל, כאשר למעשה מי שטבע אותו הוא רבינו תם ב”ספר הישר” שלו. גם השל”ה הקדוש מצטט את הרבינו תם וזו לשונו: “כי כל דבר שיצא מן הלב יכנוס בלב, וכל אשר יצא כי אם מן הפה – לא יעבור האוזן” (ספר של”ה שער האותיות ס”ט, בשם רבינו תם בספר הישר שער י”ג).
רבינו תם דן בשיטה הנכונה בה יש לנקוט עת מנסים ללמד אדם אחר או להשפיע עליו לבצע שינוי חיובי באופן התנהלותו, והוא כותב כי חובת המשפיע לוודא שהוא עצמו מאמין ברעיון בכל לבו לפני שהוא מנסה להעבירו לאחר. אחרת, לא יצליח לחדור ללבו של הזולת.
מדברי השל”ה שמרחיב במקום בעניין, משמע כי האמרה התלמודית “קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים” (בבא מציעא ק”ז:), היא למעשה המקור בחז”ל למאמר רבינו תם על “דברים היוצאים מן הלב”. הוא ממשיך לצטט את רבינו תם שאף מוסיף עוד ואומר על עצמו, על רבינו תם הקדוש: “כשיסרני אדם וארצה להכיר אם המוסר ההוא תבוא מן הלב אראה… אם נכנס מוסרו בלבי והתעורר נפשי לדבריו אכיר כי בכל לבו ובכל מאודו הוא מדבר. ואם נפשי לא השיב לבה לדבריו ולא התעורר להחזיק בם, אדע כי מוסרו אינו כי אם דבר שפתיים”, עד כאן לשון הרבינו תם.
רבינו תם מעיד כאן על עצמו: “כשאדם נותן לי מוסר וברצוני לוודא שהוא אכן אומר זאת מהלב, אוכל לבדוק זאת בקלות על-ידי בחינה עצמית האם הדברים הצליחו לחדור ללבי ולנשמתי. היה וכן, מסתבר כי אותו אדם אכן דיבר אליי מתוך לבו ונשמתו הוא. אך אם נשמתי אינה מושפעת מהדברים ואינה מתעוררת ומתחזקת מהם, אזי ברור לי שהמוסר שנתן לי אותו אחד אינו אלא מס שפתיים, מהשפה ולחוץ”.
•
כשאני מביט אחורה על השינוי שהשפיע על מהלך חיי וקיומי בזכות אותו ליל-שבת לפני שנים כה רבות, חודרת ללבי עוצמת המאמר של רבינו תם, ואני מבין שהמילים בהן נתקלתי באותו לילה יכלו לנבוע אך ורק ממעמקי לב קדוש וטהור שבלבבות. זאת מאחר שהדברים שקראתי באותו לילה נגעו בנקודה פנימית כה עמוקה בנפשי, ועזרו לי לשנות משהו שהיה ועודנו בעל משמעות הרת גורל עבורי.
באותה שבת חנוכה גורלית, שהיתי אצל אחותי בבורו-פארק והלכתי לבית-הכנסת עם גיסי, הרב החסיד ר’ נתנאל בן יחזקאל שרגא קופטייל ע”ה, שהשבוע היה היארצייט שלו. אני זוכר שנכנסתי איתו יחד למקום, בו לא הכרתי איש, והרגשתי זר גמור, לא שייך… בשל המבטים שהופנו אליי מכל קצוות בית-הכנסת, רציתי למצוא משהו כדי להיות שקוע בו, ובתוך זמן קצר התחלתי לחפש אחר ספר לעיין בו, מלבד הסידור.
אך באופן מתמיה, באותו ליל-שבת לא היו באותו בית-כנסת אפילו לא ספר אחד מלבד חומשים וסידורים. נראה היה כאילו כל שאר הספרים רוכזו בחדר נפרד, אליו לא הייתה לי גישה. אני מציין בדווקא את הפרט הזה, בגלל שתוצאת החיפוש המתמשך שערכתי באותו לילה, הייתה מציאה פלאית של חוברת קטנה, שלולא היה המקום ריק מספרים אחרים – לא הייתי מעלה בדעתי להעיף בה מבט. שם החוברת היה: “סדר דרך הלימוד“.
תקציר חיי באותה התקופה: הייתי נשוי כבר מספר שנים ואב לשני ילדים, וטרוד במאבק יומיומי לפרנס את משפחתי הקטנה. בנוסף, עזבתי את הישיבה שנים אחדות קודם לכן, ומכורח צורכי הפרנסה הקשר שלי ללימוד התורה הלך והתרופף, דבר שציער אותי אך היה אז חלק מנסיבות חיי.
פעמים רבות ניסיתי להתחיל סוג כלשהו של קביעות או שיעור, אך לא עלה בידי להתמיד בזה. ניסיתי להיכנס ללימוד “הדף היומי”, אך תמיד פתחתי בלימוד, מסכת אחר מסכת, בתנופת התלהבות יחד עם האחרים, כשאני מלא תקווה שהנה הפעם סוף-סוף אולי אצליח להישאר מחובר ולהתמיד, אך שוב ושוב ציפתה לי אכזבה, כיוון שבנקודה זו או אחרת קשיי הפרנסה חסמו את ההתמדה בלימוד והתחלתי לפגר אחרי האחרים. חשתי מבוכה כאשר חבריי ללימוד החלו להבחין במאבקי.
לאט לאט פחתו מאמציי, ככל שעבר הזמן ללא הצלחה לבסס קשר קבוע כלשהו ללימוד. עד מהרה שמתי לב שהיו הרבה אנשים ממכריי שבדמיונם היו מאוד מקושרים לתורה וכמעט ר”מים בעצמם בישיבות מצוינות, אך במציאות קשר זה התבסס בעיקר על זיכרונות ישנים מימיהם כבחורים בישיבה, אבל לא על קשר ממשי ויומיומי ללימוד. הזמן עבר, וקנה המידה שלי להגדרת המושג “התקדמות בחיים” החל להשתנות בהדרגה מהמושג הרוחני, לזה הגשמי.
ואז הגיע אותו ליל-שבת גורלי.
כשעיינתי באותה חוברת קטנה, עטפה אותי התחושה שהספר מדבר בדיוק על אותה אכזבה הנובעת מהזרות והריחוק מהגפ”ת (גמרא, פירוש, תוספות) שחשתי באותה תקופה. המחבר כמו דיבר ישירות אליי! הוא דן בגישה הפשוטה ביותר למילים הקדושות של הגפ”ת, והסביר שההתקשרות לטקסט הקדוש למתקשים ללמוד ולהתחבר, יכולה להתחיל גם על-ידי אמירת והגיית המילים עצמן אף ללא הבנת משמעותן לעומקה. כי אפילו רק אמירת מילות הגמרא הקדושות, יכולה להתחיל לחבר ולקשר את הלומד אל הגמרא.
הוא תיאר את הקשר המולד של כל יהודי לגמרא, לרש”י ולתוספות ברמה הבסיסית ביותר, בהתבססו על הגילוי של רבי נחמן – שכאשר יהודי מסיים את הש”ס, גם על-ידי לימוד באיכות הזו, של הגיית מילות הגמרא, משהו משתנה בו והוא מתעלה. ולכן רבי נחמן אמר שעל כל יהודי להשתדל לסיים את הש”ס לכל הפחות פעם אחת בחייו. וכאן המחבר פירט והדגיש את נושא הקשר המיוחד שיש לכל יהודי דווקא לגמרא, רש”י ותוספות, משאר חלקי התורה, והסביר כי גם אם קשה לי ללמוד, אני צריך לפחות לפתוח ולקרוא מהגמרא כל יום, כדי שתהיה לי התקשרות למילות הגמרא הקדושות.
וכך, משהו ששמעתי במהלך שנותיי כבחור ישיבה, החל לפתע להתחוור לי בבהירות מזהירה. פעמים רבות שמעתי כי בעולם הבא, אנחנו בעצם חוזרים על אותם חלקים בגמרא שלמדנו בעולם הזה, אך אנחנו לא לומדים חלקים שלא עיינו בהם בכלל בעולם הזה. והחוברת הזו ביארה שזו הסיבה לדברי רבי נחמן, שהתכוון לומר שסיום הש”ס בכל רמה שהיא במהלך שהותנו בעולם הזה הוא גורלי, היות שיש לנו נצח בעולם הבא כדי לחזור על מה שלמדנו והפעם גם להבין. אך אותן מסכתות ואותם דברי רש”י ותוספות על הגמרא שלא קראנו ולא למדנו (בכל רמה שהיא) בכלל במהלך חיינו כאן, הם ח”ו יאבדו לנו לנצח…
מה שהבנתי הוא שבגלל שהעולם הזה הוא עניין של “עבודה” והעולם הבא הוא עניין של “גמול”, הרי שהצעד הראשון של ה”עבודה” בלימוד הגפ”ת הוא אפילו רק להגיד את המילים הקדושות של הגמרא, ואז, אם ח”ו מגיעים לעולם הבא כשעדיין לא היה זמן להבין את כל מה שקראנו, שם, בעולם האמת, ההבנה תבוא כעניין של “גמול”.
אותו ליל-שבת, לאחר שכולם נרדמו, ניגשתי חרש לחדר הספרייה בבית אחותי וגיסי, וסקרתי בחרדת קודש את ספרי הש”ס הרבים המונחים על המדפים לנגד עיניי. משהו היה שונה באותן מסכתות באותו לילה. שלחתי יד בזהירות ולקחתי את מסכת ברכות.
הצצתי בשעון (השעה הייתה מעט לאחר חצות), וכך התחלתי קשר יומיומי עם הגמרא, שוודאי ילווה אותי בחיי הנצח שלי… וכל זאת כיוון שמילות אותו ספר קטן ריגשו אותי במידה כזו שלא רק שהניעו וליוו אותי בלימוד מתמיד מדי יום מאז אותו ליל-שבת גורלי עבור דרך אותו רגע מכונן ונכסף כל-כך בו סיימתי את הש”ס (ואפילו בהבנה, ב”ה) ועד היום, אלא אף בירכו אותי ביכולת להשפיע על רבים אחרים בכוחן ואהבתן העוטפת… אני חייב לציין שאמנם התחלת הלימוד שלי מחדש הייתה בדרך הגיית המילים, אך ב”ה חשתי שכאילו אוצר-הבנה נפתח לפניי אז בזכות פירושי רש”י ותוספות, כמו מתנה שקיבלתי מחדש, ולסיים את הש”ס בעיון ובהבנה לקח לי כ-30 שנה, מבלי להפסיד אף יום אחד של לימוד ב”ה.
כיום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שהמחבר של אותה חוברת קטנה דיבר ישירות מעומק לבו, הטהור שבלבבות, לב מלא אהבה ודאגה לכלל-ישראל. זאת אני יודע לפי הבדיקה הפשוטה שהנחיל לנו רבינו תם, “אם נכנס מוסרו בלבי והתעורר נפשי לדבריו – אכיר כי בכל לבו ובכל מאודו הוא מדבר, וכו'”. אבל למעשה במשך שנים רבות לא ידעתי מה היה שמו של מחבר החוברת. הוא לא ראה חשיבות בציון שמו, לא על הספר הקטן שקראתי, ולא על רבים אחרים שחיבר.
בשבוע שעבר הוא החזיר את נשמתו היקרה לבוראו, ואז גיליתי סוף-סוף מי הוא היה… לנצח אהיה אסיר תודה לו על מאמציו הקדושים להשפיע על כה רבים מאיתנו לעשות כמיטב יכולתנו להתחבר לתורה ולקב”ה.
שמו הוא הרב הצדיק רבי אליעזר שלמה שיק זצ”ל. ת.נ.צ.ב.ה.
• התפרסם באתר ברסלב סיטי