1.
אם ביקשתם תשובה לשאלה, למה לא תוקפים היומונים החרדיים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת החשמלאי שהוזמן (או שלא) ביום הכיפורים, קיבלתם אותה מוסווית בטור הפוליטי של ‘יתד נאמן’.
“רוב הציבור כבר לא מבחין בין בקבוקים, ורהיטי גן, לבין חשמלאי, תקציב איפור והוצאות ניקיון. הכל נראה בעיניו אותו דבר: ניסיון להפיל את נתניהו בכל דרך אפשרית”.
“ראש הממשלה הצליח לשכנע את כולם באמצעים מתוחכמים וסרטונים משועשעים שהכל ‘מזימה אחת גדולה’, הציבור קונה זאת, ועצם העובדה שהליכוד והמחנה הציוני צועדים ראש בראש בסקרים תוך שנתניהו שומר על פער מהרצוג במידת ההתאמה לראשות הממשלה, מעידה שהקמפיין שלו מוצלח יותר”.
2.
באחד מהטורים היותר עוקצניים בעיתון, מלגלג כתב ‘יתד נאמן’ לתקשורת, המתעסקת בטיפות האף של ראש הממשלה.
“נמצא איתנו על קו הטלפון מר יונתן הקטן, יועצו המיוחד של ראש הממשלה לענייני נזלת… אנחנו רוצים לעסוק דווקא באחד הפריטים הקטנים, לכאורה. אנחנו רוצים לבקש תגובה על קביעת המבקר שעובדי לשכת ראש הממשלה שילמו מכיסם על קניות קטנות שלו, ולא זכו להחזר כספי. אחת הדוגמאות היא עובד בבית ראש הממשלה שנשלח לרכוש עבור נתניהו בקבוקון של טיפות אף במחיר של 38 שקלים ו-18 אגורות. העובד שילם זאת מכיסו ולא זכה להחזר…למקרה שמר נתניהו יזדקק שוב לטיפות אף… האם שוב יישלח עובד חסר מזל לרכוש את הטיפות במיטב כספו, על חשבונו, מתוך משכורת הרעב שהוא מקבל?…
ב’יתד’ מתייחסים לפרט הזה בהומור, אילו מו”ל אחר היה בראשם, מן הסתם היו משחיזים מקלדת כדי לצאת מגדרם לגנות את ההתנהלות.
38 שקלים ו-18 אגורות. שיא של שחיתות.
“חרון אף” של ממש, כלשון הכותרת…
3.
ויש גם הסבר אחר, מלומד, לא מצחיק בכלל.
“בבחירות הבאות יש לשמאל מטרה אחת ברורה. להפיל את נתניהו”, כותב כתב אחד מהטורים ב’יתד’, באותו עניין.
הוא מסכים שנתניהו לא בדיוק היה ‘כוס התה’ שלנו, הציבור החרדי, וכי גרם לנזקים רבים, אבל יוצא בתובנה לפיה: “נקודת הזכות היחידה של נתניהו היא, שהשמאל רוצה להפיל אותו”.
“הם ניסו השמצות: ‘הוא קמצן, הוא פחדן, הוא הססן, הוא מסוכן לישראל, הוא נהנתן, הוא מבזבז כספי ציבור… הם ניסו לקחת ממנו את העיתון היחיד שתמך בו… ניסו ללכת על רעייתו ואפילו לא נחזור על ההאשמות. התברר שהציבור מתחלק לשלושה: אלה שחושבים שזה לא נכון, אלה שחושבים שזה נכון ולא רלוונטי, אלה שחושבים שזה גם נכון וגם רלוונטי.
אבל ראש ממשלה שמצליח להתגבר על בעיות כאלה בביתו, הוא כנראה מספיק מוצלח בשביל לפתור את בעיותיה של ישראל בעולם… הדביקו לו פרשיות: פרשת ההובלות… פרשת ביבי טורס… שום דבר לא עבד… וכשהם הבינו את זה הם ככל הנראה החליטו לפנות אל המוצא האחרון… לעשות לו את מה שעשו לאולמרט, רמון, ליברמן ואחרים… נתניהו הולך כעת בדרך כל מנהיגי הארץ שהעיזו להמרות את דעת מי ששולט כאן באמת במדינה – שלטון השמאל”.
4.
שימו לב גם להסביר המעניין של כתב ‘המודיע’.
“רגע לפני שמאן דהוא מהקוראים חושב שעברנו דרך כה ארוכה מאז שזעקנו כאן ‘נתניהו רע ליהודים’ ועד הלום, שכאילו הצטרפנו לצוות ההגנה של נתניהו, הנה הסבר בפרספקטיבה רחבה יותר”.
כאן מתאר הכתב את מסכת העליות והמורדות ביחסי המפלגות החרדיות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, החל מבחירתו לראשונה ב-96 תחת הסלוגן ‘נתניהו טוב ליהודים’, עבור דרך הטשטוש שחל אצל חלק מבני המחנה שלא התביישו “להסתובב כאילו שהם בעלי חזות חרדית לכאורה” בקרב מרכז הליכוד. “שהרי נתניהו טוב ליהודים”.
“נתניהו מצידו ניצל את האמון ולאו דווקא לטובה… הוא התנהל כל פעם כפי שהשתלם לו באותו רגע… אז הוא טוב או רע? אז זהו, שהוא פוליטיקאי. פעמים שהוא טוב פעמים שהוא רע. כשהוא טוב הוא מקבל מלה טובה וכשהוא רע הוא מקבל על הראש”.
להצטרף למקהלת אויביו המחפשת אותו בין הקירות והשטיחים? זה לא.
5.
המעניין הוא לראות איך ‘המודיע’ מייחס לעצמו סגולות גדולות ונצורות, לא בטוח שיש להן כיסוי במציאות.
אליבא דעיתון, “לא פעם אנו נשאלים האם מעבר לפרשנות, יש השפעה לדברים הנכתבים כאן על מהלכים כאלו או אחרים. ראשית, ברור שהדברים נקראים, לא תמיד על ידי ראש הממשלה ו/או בכירי השרים אבל הדברים מובאים לידיעתם. עד כמה זה משפיע? זו שאלה טובה וגם היא מאד תלויה בסיטואציה. לפעמים המבוקרים מרחיקים. לפעמים מתעלמים כי אין ברירה. לפעמים מפנימים, לפעמים האסימון נופל ומנסים לתקן”.
טוב, לא קצת נסחפנו שם במערכת המודיע?
התחושה שלי היא שמישהו שם שכח שמאז שנות ה-84 העליזות (להמודיע ולחסידות גור), משהו השתנה במפת התקשורת החרדית. נולד לא רק ‘יתד נאמן’ כי אם גם ‘המבשר’, נולדו שבועונים, נולדו אתרים…
עם כל הכבוד להמודיע.
6.
אהבתי במיוחד את גישתו של כתב ‘בקהילה’.
הוא מסביר שמאז ומתמיד ראשי ממשלות בישראל לא הקפידו על שמירת מצוות במעונם הפרטי. “אפילו מנחם בגין הידוע בצדקותו בחוגים ידועים נהג להקשיב לשידורי הבי.בי.סי בשבת בבוקר רח”ל. על בוגר בית הספר כדורי, יצחק רבין, נהגו לספר שהיה מגיש שתייה לאורחיו החרדים והדתיים בכוס חד פעמית כדי לא להביך אותם.
סעודות הטריפה של אריאל שרון היו לשם דבר… וכל זה לא הפריע למפלגות החרדיות לשבת איתם בקואליציה, ולפתח איתם קשרים אישיים הדוקים בעת הצורך. כל אשר ביקשו מהם זה לכבד את המסורת בהיותם בחוץ”.
זו הסיבה, לדבריו, ובצדק, לכך שהתקשורת החרדית לא יצאה מגדרה לגנות את הזמנת החשמלאי ביום כיפור (אם בכלל הוזמן ביום כיפור).
ושימו לב לסיום הקולע.
“נכון אמנם שמאמר המערכת של הפלג חושב אחרת, אבל גם זה בהחלט לא מפתיע. החבר’ה שם סבורים שכל עבירה על מה שכתוב בתורה, ובמיוחד חילול שבת, חייבת מחאה של הנציגות החרדית – אלא אם כן היא מתבצעת על ידי ראש עיריית ירושלים הר”ר ניר ברקת, תינוק שנשבה עם יחס חם למסורות ולמשכורת של אחד מסגניות החרדים”.
כל מילה, פנינה!
7.
אפרופו מערכת בחירות מקובל להציג בשבוע הסמוך ונראה ליום הבחירות את ה’קול הקורא’, החתום בידי רבני המפלגה. ג’ תציג את רבניה שלה, ש”ס נהגה תמיד להציג את חכמיה שלה.
מה נשתנה הפעם? שכל צד ש”סי – ש”ס עצמה והמתפלגת ממנה ‘יחד’, או, אם תרצו: ‘תקומה ב’, מתחרים ברשימת הרבנים הממליצים.
לצערה של ‘יחד’ אין בידה עיתון שירכז שבועית את הרשימה, אבל עבור ש”ס עשה זאת ובהצלחה ‘יום ליום’, בעמוד השער ובבולט. להלן הרשימה, עדכנית ליום שישי ר”ח אדר התשע”ה.
מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן שליט”א, האדמו”ר רבי דוד אבוחצירה שליט”א, הגה”צ רבי דוד חנניה פינטו שליט”א, הגה”צ רבי שלום ארוש שליט”א, האדמו”ר רבי יקותיאל אבוחצירא שליט”א”.
סדר הכיתוב על דעת עורכי העיתון, וכך גם התארים.
8.
אגב, למעוניינים, כלומר למעוניינות, מביא העיתון במודעת פרסום מסודרת את פרטי קודקודי מטה הנשים. הרבנית יפה דרעי, יו”ר המטה, יש מנהלת מטה, יש רכזות צפון דרום מרכז וירושלים – חיפשתי היטב, ושוב ושוב – שמה של הגברת עדינה בר שלום נעדר.
אבל אל דאגה, מצאתי אותה בפנקס הטלפונים המסודר המופיע בעמוד נפרד וגדול (שווה לגזור ולשמור, שיהיה לכם באלפון…). שם, לצד מנהלי מטה בוכרים (ח”כ אמנון כהן!), גרוזינים, צרפתים, אתיופים, שטח, רבנים, מיעוטים, התיישבות, חינוך ואקדמאים (זהו מטה החרדים העובדים, החרדים השקופים – אותו חשפנו ב’חרדים 10′ – הרכז ארז מלול, לשעבר עוזרו הצמוד של הרב דוד יוסף וכיום עו”ד במשרה מלאה), מופיעות גם מנהלות מטה נשים, ושם, אמנם בקטן, אבל בשחור על גבי לבן, מופיע שמה של “הרבנית עדינה בר שלום”.
נשמנו לרווחה.
9.
תחת הכותרת “המסכן מרחוב בלפור”, תיארה כתבת ‘משפחה’ את האירוע העיתונאי בבית ראש הממשלה, השבוע.
אהבתי מאד את התיאוריה, שירדו לפרטים הקטנים. “מכונת השיקוף עמוסת הקרינה המייננת, כלשון האזהרה המוטבעת עליה, עשתה את מלאכתה נאמנה לא פחות מהגורמים האנושיים. אפילו עט סורר או מפתח שכוח לא יכול היה לחמוק מפניה”…
“מצאנו את עצמנו צועדים בין ביתנים קטנים וישנים, אוסף מדובלל של תוספות מוזרות לבית הגדול והדו קומתי”…
“בחדר אחד עומדים מספר מכשירי כושר, בשני כמה בלוני גז. מסביב חלקות אדמה קטנות ולא מטופחות מכוסות דשא רענן”…
הכל היה מדויק, מלבד שני פרטים.
האחד – אחרי שתיארה הכתבת את שאלתה של “נציגת התקשורת הרוסית”, תיארה את שתיקתם של נציגי התקשורת החרדית, מלבד אחד שקם ושאל שאלה.
אז זהו, שזו הייתה נציגה, ולא נציג (מאחר ואני הייתי השואלת החרדית היחידה, קצת קשה היה לפספס…).
אבל כך היא כותבת (בהנחה שלא העורך הוא ששינה את דבריה):
“באופן טבעי הליכוד היה תמיד מחובר למסורת”, הצהיר נתניהו בתשובה על שאלה של כתב חרדי.
וכי לא שמעו שם, במערכת משפחה, על אפשרות של כתבת חרדית??
אחרי שכתבה שעיתונאים חרדים שתקו, מלבד אותו “כתב”, היא מסיימת כי “המצלמות תקתקו ללא הרף, ונתניהו נעמד לתמונה קבוצתית… עיתונאי אחר, חרדי דווקא, ניסה להזכיר את חוק הגיוס, להוציא הבטחה מוחשית. “תמיד התנגדתי לסנקציות הפליליות, ובכנסת הבאה אפעל לבטל אותן”, הוא הבטיח, וכולנו רושמים”.
למען השם, איך רשמה, אם עמדה בצד בעת שהצטלמו העיתונאים הגברים? שהרי האמירה הזו של נתניהו נאמרה בצד, בעת לחיצות הידיים ותקתוקי תמונות הסיום. אולי סיפרו לה, היא באוזניה בטח לא שמעה.
10.
אפרופו ‘משפחה’, מכל ההספדים שקראתי אודות אורי אורבך ז”ל, אהבתי יותר מכל את הקטע הבא:
“לפני חצי שנה הופיע אורי אורבך באירוע הוקרה ממלכתי עבור חרדים… משהופיע השר אורבך, נציג המפלגה החולקת את ברית הדמים עם לפיד – בחרו חלק מן המשתתפים להביע את מחאתם באמצעות שירה קולנית ומתריסה, רווית אמוציות המאיימות להתפקע עד רום שמים. דמיינו לעצמכם איש לא גבוה, עם קול נמוך, העומד ומנסה לנאום מול אולם ובו מאות צעירים אפופי אנרגיות וזעם – ותקבלו קווי מתאר של חוויה לא נעימה בכלל.
דקות ארוכות הוא עמד שם לבדו על הפודיום, וחיכה בסבלנות להרגעת הרוחות. משאלה לא נרגעו, הוא פשוט המשיך בנאומו כשצרמוניית שירה מחרישת אוזניים גוברת על נאומו עשרת מונים… כך עמד, בקומתו הצנומה, בחזותו הלא מאיימת, בקולו השקט והבוטח, והשלים את אשר תכנן לומר. הם נוהמים והוא נואם. איש מלבדו לא שמע את דבריו.
אחר כך ירד מעם הדוכן בדומייה, הלך לדרכו, ולא סינן אף לא מילת גנאי לאף כלי תקשורת שציפה לשמוע משהו בסגנון. ‘אני לא כועס’, אמר למי שביקש את תגובתו לאירוע, כנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב… וגם על המעמד ההרואי ההוא, ראוי אורי שרגא אורבך ז”ל, בר הפלוגתא ההגון ביותר שקם לציבור החרדי, שייזכר לטובה”.
כל מילה, בסלע.