מה שלמדתי בסלון ביתו של פירר

 בתקשורת האלקטרונית הציצו לביתם של ראש הממשלה ורעייתו, אבל אני זכיתי להציץ השבוע לביתו הצנוע של איש חסד מן המעלה הראשונה, המתגורר בדירה צנועה בבני ברק, ומקדיש את חייו למען חולים, ולא מעט שועי עולם שחרו לפתחו ונהנו ממנו עצה ותושייה בענייני רפואה.

מי שהזמינה אותי הייתה רעייתו, הגב’ פייגי פירר, ששווה יריעה בפני עצמה. בעיניי, פייגי היא הדוגמא הקלאסית לאישה חרדית אותנטית. אבל, כאמור, לא אעסוק בה בטורי זה.

הוזמנתי לביתה הצנוע והפשוט על מנת להיות שותפה בייסודו של ועד ידידות לבית ההחלמה ליולדות השוכן בטלזסטון, במעלה הדרך לירושלים.

הבית אליו הוזמנתי ממוקם בקומתו השלישית של בניין נטול מעליות. שטחו של הסלון בו התכנסו נשים יקרות, אינו עולה על שטחו של חדר ילדים ממוצע בצפון תל אביב. שלא לדבר על הספרייה שגוזלת שטח ניכר ממנו ומותירה מעט מדי מקום לזוג אנשי החסד ועשרת ילדיהם כן ירבו.

כיבוד והחלמה

הסלון הפצפון הזה כבר אירח לא מעט אנשים. מנשיא המדינה, רמטכ”לים, מנהלי תאגידי ענק והמון אנשים מן השורה שהיו זקוקים לעצה רפואית טובה. אבל, מי שהזמינה אותנו לשם, אמרה: “אתן, חברות ועד ‘אימהות למען אימהות’, באתן לתרום וליצור ליולדות אפשרויות החלמה ובמילא אתן הרבה יותר חשובות מכל החשובים שישבו כאן”.

בין חברות הוועד גם הרבנית ימימה מזרחי שהגיעה מארצות הברית לאחר מסע הרצאות וחיזוק. “פגשתי שם הרבה דיכאון ועצבות”, אמרה לנו, אך הביאה עמה משב רוח של שמחה מהסוג שמגיע יחד עם חודש אדר.

הרבנית ביקשה שנהיה “מכובדות” ככל האפשר.

“תראו, בדורות עבר היינו צריכים לנסוע למרחקים כדי לפגוש חטאים. היום הכל נגיש. לכן אנחנו צריכות להיות מכובדות. מי שמכובדת לא תמצא את עצמה נופלת לחושך הבזוי. יהודייה כולה כבוד. כל כבודה בת מלך פנימה”.

מכאן עברה לכבודן של היולדות והרחיבה את המסר: “בדור שלנו, דורו של משיח, כל מה שצריך זה לאהוב ולכבד. לכבד את הילדים שלנו ולאהוב אותם כי זה מה שהם יעבירו הלאה לדור הבא. מאידך, לזכור שהיום אין סמכות הורית. אם לא נהיה מכובדים בעיני הילדים שלנו, לא נוכל להשפיע עליהם.

“גם את האימהות היולדות שחייבות החלמה, אנחנו צריכות לכבד. גם ילדיה צריכים להרגיש שאימא הלכה לבית החלמה כי המשפחה מכבדת את בריאותה ואת הצורך שלה במנוחה”.

 נתינה ולקיחה

ובהתאם לפרשת השבוע – פרשת תרומה – נועדה קבוצת הנשים שכללה לא מעט נשים ‘עשירות’ וצנועות מאוד (שמעטים שמעו את שמען), להוות את התשתית הכלכלית של ‘אימהות למען אימהות’.

איך אפשר לא לקשר את האירוע הזה עם הפרשה?

הפרשה מתחילה במילה תמוהה. הקב”ה מצווה את משה רבנו “וייקחו לי תרומה”, אך היה עליו לומר “ויתנו לי”. אלא שהלקיחה במקרה הזה, היא מכספו של הקב”ה עצמו שהכל משלו, וחשוב יותר, היא צריכה להיות “לי” – לשמי.

כאשר אדם נותן צדקה, הרי ברור שהוא עושה זאת לשמו של הקב”ה, שהרי מדובר בכספו ה”פרטי”, עליו עמל והתאמץ בכל כוחות נפשו. ברור אם כן שהוא לא עושה זאת לשמו, אלא לשמו של הקב”ה.

אבל מה קורה עם ה”לוקח” – מקבל התרומה? הרי הוא לוקח זאת לפרנסת בני ביתו. וכיצד עושים זאת “לשמי” – לשמו של הקב”ה.

אלא שזה רצון ה’. שיידע העני שהסיבה שברא הקב”ה עניים בעולם, נועדה על מנת שבעולם יהיה עניין של צדקה וחסד. לו לא היו נצרכים, לא הייתה צדקה בעולם. הפסוק מבקש ללמדנו שלא רק שהנתינה צריכה להיות לשמי – לשמו של הקב”ה, אלא גם הלקיחה.

זו צריכה להיות “לשמי”, על מנת לקיים את עניין הצדקה והחסד בעולם ולא רק לצרכי פרנסה.

 תרומה והתרוממות

אני חייבת לחתום בדברי סנגוריה על ציבור יראי ה’, החרדים לדבר ה’, שלמרות היותם נמנים על העשירונים התחתונים בחברה הישראלית, הם תמיד “נתבעים ונותנים”. אפשר לראות זאת שוב ושוב בעשרות אלפי הזדמנויות.

מספר מיזמי החסד בחברה החרדית גדול לאין שיעור ממשקלה באוכלוסייה. מספר המתנדבים וגובה התרומות גם הוא לא פרופורציונאלי לגודלו של המגזר החרדי.

אכן, אצלנו זה מתחיל כבר בילדות. עם קופת צדקה בכל חדר, ברכב ובבית הכנסת ובמקומות ציבוריים.

מגיל קטן אנו סופגים את עניין החסד שטבע הקב”ה בעולם וזאת נוסף על עניין המעשר, שהוא סוג של עסקה משתלמת עליה הקב”ה מתחייב “ובחנוני נא בזאת”.

שימו לב למילה תרומה, היא כוללת גם הירתמות וגם התרוממות. התרומה – הנתינה – מרימה את האדם ורותמת אותו לרצונו של הקב”ה שהכל מידו הטובה, הפתוחה והרחבה.

• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]