התחלתי כבר כמה פעמים לכתוב את הטור הזה ומחקתי, כי אורי אורבך היה אומר שזה קיטש. הוא היה אומר לי את זה הרבה. למעשה, כמעט כל מה שאני חשבתי שהוא נורא מרגש ונורא משמעותי, הוא הגדיר באוזניי אחר כך כנגוע ב”שמאלץ”.
בכל מקום שבו הלכתי עד הסוף על הרגש, הוא בא עם השכל הייקי הזה שלו ואמר שאני סתם מגזים. ככה נראה הקשר בינינו, כבר עשרים שנה. אבל הפעם באמת לא נעים לי להיות קיטשי, כי הטור הוא על אורבך עצמו.
אז איפה הכול מתחיל?•
לא, לא בעיתון ‘זרעים’ של בני עקיבא, ולא ב’נקודה’, ולא ב’אותיות’ (אצלנו קראו בכלל ‘זרקור’). זה מתחיל בכך שלפעמים איחרתי לתפילה. וכשאיחרתי לתפילה בישיבה שבה למדתי אז, הישיבה של הרב נויבירט בשכונת בית וגן בירושלים, הייתי הולך להתפלל בבית הכנסת הסמוך, ‘מגדל’.
גם אורבך התפלל שם, וכבר היה עיתונאי מאוד מוכר. הוא כתב בעיתונים, הופיע באופן קבוע בתוכנית הפופולרית של דליה יאירי ברשת ב’, ועל תחנות האוטובוס התפרסמו פוסטרים ענקיים של ‘צו פיוס’ עם תמונה גדולה שלו ושל גיל קופטש. ואני, כאחרון הנודניקים, ניגשתי ושאלתי אותו שם בסוף המניין שאלה מאוד חכמה: “אתה אורי אורבך?”
אורבך ראה מולו אז, לפני עשרים שנה, בחור ישיבה צעיר ומתלהב. 99 אחוזים מהאנשים היו אומרים “כן, זה אני” במבט של “לך מפה, נודניק” ובכך הקשר היה נגמר, אבל אורבך – כך הבנתי השבוע – היה בעצם איש ציבור עוד הרבה לפני שהיה חבר כנסת. הוא היה למעשה לשכה מהלכת לפניות ציבור בענייני תקשורת.
הוא דיבר איתי שם בבית הכנסת והתעניין בי והשקיע בי זמן, ושמע שאני אוהב לכתוב, ושפה ושם כבר פרסמתי כמה קטעים ראשונים, חלקם בשם בדוי, ונתן לי תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם כדי לדון איתי בעתידי המקצועי, ובעתידי האישי בכלל.
זמן קצר אחר כך פגשתי אותו שוב, באוטובוס. שנינו לקחנו אוטובוס מהתחנה המרכזית בירושלים לאזור המרכז, אני כדי להגיע הביתה מהישיבה והוא – כדי להצטלם.
הוא סיפר לי שבקרוב עולה לשידור תוכנית רדיו חדשה שכנראה יקראו לה ‘המילה האחרונה’, ושעכשיו הוא נוסע לצילומים בשביל יחסי הציבור לקראת השידור הראשון.
הוא המשיך ושאל על דברים שכתבתי, וגם על תוכניות שהתחלתי לשדר אז ברדיו, ותוך כמה שבועות מצאתי את עצמי מוזמן למשפחת אורבך לסעודת שבת.
למה העיתונאי הדתי הכי מפורסם בישראל צריך להזמין נער כמוני לסעודה (ועוד לשלוח את אשתו הצדיקה לשאול אותי מראש המון שאלות על כשרות)? הייתי רוצה לחשוב שאני מיוחד, אבל אני יודע שאני לא.
עשרות ואולי אפילו מאות בני אדם קיבלו ממנו את היחס הזה במהלך חייו. כשחשבתי, בשבועות הארוכים שבהם התפללנו לרפואת אורי שרגא בן פנינה, מה לקבל על עצמי לרפואתו, הרהרתי באפשרות להתחזק בדיוק בנקודה הזאת. בזמינות שלי לאחרים.
למה, למשל, אני לא מספיק לענות אפילו רק למיילים שמגיעים אליי מקוראים יקרים של הטור הזה?
שמעתי פעם שכמו שאדם צריך לתת מעשר מכספו לצדקה, הוא צריך לתת גם מעשר מזמנו לצדקה. כלומר, לתת עשירית מהזמן למען האחר. אורבך נתן הרבה יותר ממעשר.
מאז שנפטר השבוע אני רק נזכר בעוד ועוד שיחות ארוכות שבהן היה קשוב כל כולו לשאלה ספציפית שהטרידה אותי, ולכן מיד הטרידה גם אותו: שמות של תוכניות, כותרות של כתבות, פורמטים חדשים, בחירת מקום עבודה, משא ומתן כספי מול בוסים בעולם התקשורת ועוד שלל קושיות תקשורתיות גדולות וקטנות.
ככל שאני חושב על זה, מתן מעשר כזה של זמן הוא דבר הרבה יותר קשה לביצוע מתשלום מעשר של כסף. לתת צדקה לעני ברחוב זה קל ופשוט, לעומת הצורך לשים לב באמת להתלבטויות שמישהו בוחר לשתף אותך בהן.
כולם הכירו את דמותו התקשורתית המאופקת. לכל אותם פאנלים ותוכניות הוא הגיע חמוש רק בחיוך חביב מתחת לשפמו, ומסביבו – יהום הסער. וכך בדיוק היה גם בחיים.
בכל השיחות בינינו לאורך השנים אני לא זוכר אותו מרים את קולו מעולם. אורבך היה תמיד רגוע ומדוד. כשאני רשפתי עליו אש בעקבות הברית של מפלגתו עם לפיד, הוא הקשיב בסבלנות והגיב בקצרה ובמתינות.
כשטענתי באוזניו בלהט שספק אם המהפכה התקשורתית הדתית שלו הולכת קדימה ולא אחורה, כי במקרים רבים היא מושפעת מהתקשורת החילונית הרבה יותר משהיא משפיעה, הוא לא מיהר להיעלב וענה בשלווה. לא הסכמנו על המון דברים, אבל היה פשוט בלתי אפשרי לריב איתו על זה.
פעם אחת בלבד אני זוכר אותו כועס, אבל ממש. לכאורה זה לא היה בגלל נושא אידיאולוגי, אבל בעצם זה היה הכי אידיאולוגי: עיתונאי מוכר – ודווקא לא בן טיפוחיו או ממקורביו – פוטר ממקום עבודתו ביום בהיר אחד, בלי סיבה מוצדקת. סתם בגלל קריזה של המנהל.
אורבך צלצל אליי זועם. הוא הכיר את פרטי המקרה, ידע כמה הוא לא מוצדק ובעיקר נדהם מהקלות הבלתי נסבלת שבה אדם איבד תוך שניות את עבודתו וגם לא מעט משמו הטוב (כי פיטורי הבזק דלפו החוצה).
אני זוכר את הקול שלו עולה מהדיבורית של הרכב וממלא את חלל המכונית: “מה זה אומר להיות דתי, תגיד לי? בשביל מה הבוס הזה דתי? רק בשביל לקנות לולב בסוכות? זה מה שזה אומר להיות דתיים? באמת אפשר לפטר סתם ככה מישהו?”
שמעתי בחיי הרבה דרשות על כך שמצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו משלימות זו את זו, אבל אורבך לא אמר את זה כאיזה דבר תורה, אלא פשוט נדהם לראות שזה לא מתממש בפועל. איך בוס דתי יכול להיות כל כך לא מענטש כלפי העובד שלו?
סיפרתי על המפגש הראשון איתו, ואני מדלג על הרבה מפגשים לאורך השנים וקופץ למפגש האחרון.
לפני כחודש וחצי, בח’ בטבת, נערך במלון רמדה רנסנס בירושלים טקס חגיגי של מפעל הפיס, שבו הוענקו פרסים על חיבורים תורניים שכתבו בני הציונות הדתית. הנחיתי את הטקס הזה, ואורבך, שהיה בין הוגי הרעיון, נאם שם.
כולם ידעו שאורי חולה במחלת דם נדירה כלשהי, אבל לא ידעו מה בדיוק מצבו. כך גם אני. שלוש פעמים ביום הזכרתי בתפילה את אורי שרגא בן פנינה, אבל האמת היא ששם, באותו ערב, כשנפגשנו, קצת התביישתי לספר לו על זה. שמתי לב שרבים מידידיו חששו מהציניות האורבכית. הם יכלו לסיים ספר תהילים שלם לרפואתו, אבל היו מוכנים לסיים עוד ספר כדי שלא יידע על כך ויסנוט בהם בכישרון.
באולם היו באותו ערב אברכים נרגשים, תלמידי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, שהחיבורים שלהם הגיעו לגמר. היו שם גם בני המשפחות של הזוכים וכמה ממארגני הטקס, וגם יו”ר מפעל הפיס, עוזי דיין. קהל קטן, כמה עשרות אנשים, שזכו למעשה לשמוע את הנאום האחרון בחייו של אורבך.
משם, מטקס החיבורים התורניים (שאולי מן הראוי לקרוא עכשיו על שמו), הוא יצא ישירות לטיפול בשערי צדק שממנו לא שב. אורבך לא סיפר כמובן שהוא ממשיך באותו ערב לאשפוז, זה נודע לי רק לפני כמה ימים.
באותו אירוע הכול נראה כרגיל. הוא אכל ולחץ ידיים, ואפילו הצחיק, ואז הזמנתי אותו לבמה לברך את הזוכים.
השבוע, אחרי ההלוויה שלו, צפיתי שוב בנאום הקצר שנשא שם, שנגמר במילים האלה: “אני רוצה לברך אתכם, כותבי חיבורים יקרים, אברכים, בני תורה, אתם ומשפחותיכם. בשביל זה העולם קיים. כל הפוליטיקה והפריימריז והשטויות – הכול זה חשוב, ונדמה לך באותה שנייה שזה הכי חשוב בעולם, אבל הכול בשביל קיומו של עולם בדרכה של תורה, בדרך של אהבת הבריות, אהבת ישראל, אהבת הארץ. ואני מאושר ושמח להיות כאן ומברך אתכם בכל מילי דמיטב”.
וכאן, אחרי הביטוי “בכל מילי דמיטב”, קפץ לו האורבך והוא מיהר להוסיף בחיוך מודע: “זאת אומרת, כמו שאומרים הרבנים, ‘בכל מילי דמיטב’…”. ואז הגיע המשפט האחרון, לפני שירד מהבמה, בעצם לתמיד: “ושתזכו לכתוב, ללמוד וללמד לשמור ולעשות”.
אחרי רבבות טורים ופאנצ’ים ונאומים ופולמוסים ובדיחות ושנינויות, אלה היו מילותיו האחרונות של אורי אורבך ז”ל בפני קהל. יש לי המון מה להגיד על זה, אבל הוא בטוח היה אומר לי שזה קיטש.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’