נגמרה לכם הבושה: איך ניתן להשוות בין ברוך מרזל לזועבי?

כשקוראים את טורו התוקפני משהו של אליעזר היון, קשה להבין מאיזו נקודה הוא מתבונן על המציאות.

אליעזר היון: הכשרתם את מרזל וזועבי, נפלתם על הראש?

האם ההיבט המשפטי מפריע לו? למותר לציין כי ברוך מרזל לא עבר כל עבירה על החוק, בניגוד לכמה מנציגנו.

אולי מבחינה תורנית? לא נמצא סעיף בשולחן ערוך, סעיף קטן במשנה ברורה, או הלכה בחזון עובדיה שמרזל עבר עליהם, גם זה בניגוד לכמה מנציגנו, שאמירת האמת ודרכי היושר לא בדיוק נר לרגליהם. מה מצא הכותב להטפל דווקא למרזל? את מרזל מנחה דעת תורה, ולא דעת קהל או פוליטקלי-קורקט.

מרזל שותף בכל המאבקים למען קדשי ישראל ומביע דעה יהודית גאה בלי לעשות אף חשבון מלבד לתורה ולשכל הישר.

אין בדברים כדי להצדיק הערצה לברוך גולדשטיין, למרות שגם בזה מותר לגעת, וגם זה נושא לדיון. לפי הטענות, הערבים תכננו פיגוע המוני, להגדיל את מספר הנרצחים היהודים שגולדשטיין טיפל בהם, עד שכוחו כנראה לא עמד לו. אי אפשר לדון את גולדשטיין סתם כרוצח חייתי צמא דם, להבדיל מעראפת ואבו מאזן למשל, שפיקדו על פעולות טרור ותכננו פיגועים קטלניים.

ההשוואה ביניהם – פשוט לא שפויה.

ועם זאת, בשיח הציבורי, התקשורתי, והמשפטי, גולדשטיין הוא רוצח ואילו מי שמתחבק עם אבו מאזן הוא רודף שלום. אפילו חכ”ים המבקרים בכלא את הארכי-רוצח הנאלח ברגותי לא זכו למאמרים כה תוקפניים. אינני מביע פה תמיכה ברצח, אלא התנגדות לשימוש פופוליסטי מצד  כותבי מאמרים שמבדילים בין דם לדם.

מדוע דווקא כאן נעלמה הזכות הדמוקרטית  של אדם, גם אם קוראים לו ברוך מרזל, לחשוב אחרת ולפעול לביצוע חזונו, בכלים המותרים?

 בין זועבי למרזל

 ובחשיבה פרקטית. זועבי היתה הקלף של מרזל. שופטי השמאל הליברלי, לא מסוגלים היו להראות את פניהם בעולם אם היו מעזים לפסול את זועבי, למרות שאישרו את ריצתו של בשארה, שאגב, לועג להם היום מאולפני אל ג’אזירה בקטאר.

ההשוואה בינהם שעושה מר היון, מנקודת מבט משפטית טהורה כביכול, אינה במקומה. זועבי תומכת בגדולי אויבנו, מרזל, אוהב את אוהבינו, גם אם הרחיק לכת או הפריז על המידה בנקודה זו או אחרת, אין כל השוואה בינו לזועבי.

בסופו של יום אנו הרי  יהודים, וכנראה גם הגיוניים, כי מרבית הציבור לא רואה ממש בעיה בתרחישי האימים שמציג היון.

רוב הציבור מסתבר, ישמח מאוד  אם פחדיו של היון יתממשו, ואכן נחזור לעזה, נגרש את  תושביה  למצרים, ונשלח את הרופאים הערבים לטפל בהם כאשר ג’ובראן מלווה אותם משפטית.