יום אחד באתי כרגיל להתפלל שחרית ופתאום ראיתי אותם. פועלים, משאיות, פיגומים. המולה לא בדיוק שגרתית לשעת בוקר, והאמת שגם לא לשעת צהריים, בסמטה הצרה של שכונת שערי חסד בירושלים. הם עמדו ליד בית כנסת ‘קהל חסידים’ ונראה היה שהם מתחילים שיפוץ. וואלה, כל הכבוד. הבניין ישן, השירותים מוזנחים, המדרגות צריכות שיוף, וצביעה בטח שלא תזיק. ברוכים הבאים. לצורך העבודות הם סגרו את הכניסה לבית הכנסת בקורות עץ ענקיות, ואני עברתי שם מדי יום ובירכתי אותם בלבי. שנאמר, כל המשפץ חורבה מחורבות ירושלים וכו’.
אלא שאחרי כמה ימים ניגש אליי אחד התושבים החדשים של שערי חסד, מאותם בעלי הון חוצניקים שרכשו לעצמם בית בשכונה שהפכה ליוקרתית מאוד בשנים האחרונות, וסיפר לי משהו הזוי לגמרי. “הם הולכים להרוס את בית הכנסת”, הוא טען. “החליטו לא רק לשפץ, אלא ממש להרוס הכול מבפנים. להשאיר רק את הקירות החיצוניים ולבנות את כל בית הכנסת מחדש. סופסוף. הגיע הזמן, לא? הרי הבית כנסת הזה כאן יותר משמונים שנה. אומרים שזה הולך להיות ממש מפואר וחדיש כשהם יסיימו”.
אני זוכר איפה עמדתי כששמעתי את הדבר הזה, באיזו זווית עמדה השמש בשמיים ואיזו חולצה לבשו שני בחורי הישיבה האמריקנים שיצאו בדיוק מהבייגל השכונתי החדש. מה?! משמידים את בית הכנסת הוותיק, ההיסטורי, מלא ההוד קדומים? למה? למי הוא מפריע? ואיך מחליטים החלטה כל כך גורלית בלי לקבל מנדט מהעם? בסדר, אני לא משלם מיסי חבר בבית הכנסת הזה, ובכלל התפללתי בו רק פעמים ספורות, אבל בכל תפילה הרגשתי חיבור מיוחד למקום, לכל פינה שלו, לריח שלו, לאטמוספירה שלו, אז איך אף אחד לא שאל אותי? ככה להרוס? ועוד בלי הזדמנות להיכנס פנימה לתפילה אחרונה? לצילום סלולרי אחרון?
מאז חלפו כמה שבועות ופשוט הדחקתי. העדפתי להתייחס אל העניין כולו כאל שמועה מופרכת. במבט לאחור זה באמת היה נאיבי מצדי, אפילו חסר אחריות. כי הרי עברתי שם כמעט בכל יום וראיתי איך הפועלים מתקדמים במרץ. אבל אמרתי לעצמי: הנה, זה רק עוד אגף שמוסיפים כאן, בסך הכול מרחיבים קצת את עזרת הנשים שבאמת הייתה קטנה. לא האמנתי. פשוט לא האמנתי. לא יכול להיות שמישהו מסוגל להרוס את היכל בית הכנסת הזה. היה לא תהיה.
אבל השבוע, ביום שני בבוקר, רעש ההריסה של פטיש האוויר העיר אותי מהאשליה. החלטתי לחמוק פנימה ולראות, אחת ולתמיד, במו עיניי מה באמת עושים שם. המראה שנתגלה לי מצולם בזאת והוא לא מומלץ לירושלמים ותיקים, בעלי לב רגיש וקשר לדורות קודמים. כך נראה השבוע בית כנסת ‘קהל חסידים’. פועלים הילכו בו.
גילוי נאות: יתכן שאני לא אובייקטיבי ולא רשאי בכלל לכתוב על הנושא. זה לא אתי מבחינתי. לא, לא כי יש לי איזה אינטרס עסקי או נדל”ני בשכונה, אלא פשוט כי אני, באופן אוטומטי, תמיד בעד העבר ולא בעד העתיד. כל נוסטלגיה, באשר היא נוסטלגיה, מדברת אליי. אם תציעו לי לראות תמונות בצבע או תמונות בשחור-לבן, אבחר באפשרות השנייה. כל מה שקרה פעם ראוי בעיניי לשימור, להנצחה, לתיעוד, ואני לא מדבר רק על גביע הכסף של סבא רבא שלי אלא אפילו על קופסת הקרטון המרופטת של אותו גביע. גם אותה חשוב לי לשמור, מעלת אבק, בבוידעם (איזו מילה יפה זו: “בוידעם”. בלי ספק, המקום האהוב עליי בבית). ציורים של הילדים מהגן הם נכס לדורות שאסור לזרוק. צריך לשמור אותם היטב, במגירה שכבר אין בה מקום, כי אני שומר בה כבר שנים את הציורים שלי מהגן.
במשפחתנו נהוג לצחוק על מפגן נוסטלגיה שפרץ ממני, כבר בגיל חמש. ההורים שלי החליטו להחליף את הקרמיקה באמבטיה, שהייתה – אין דרך אחרת לומר זאת – מכוערת. השיפוצניק כבר הגיע כדי להסיר מהקיר את הלבנים הישנות והסדוקות ולהתקין חדשות, אבל אני פרצתי בבכי מר, נכנסתי לחדר האמבטיה וניסיתי לפנות אל המצפון היהודי שלו ולשכנע אותו, כאן ועכשיו, לסרב פקודה. למה שתצטרך לסחוב איתך אחר כך את כל המראות הקשים, זעקתי, ובכלל, איך תרגיש במלאת כמה וכמה שנים לגירוש אריחי האמבטיה הישנים? מה תגיד לילדים שלך? “הייתי רק בורג קטן”?
אבל ‘קהל חסידים’ זה לא קרמיקה ישנה. זה מקום עם הוד קדומים של ממש. וסליחה שאני משתמש בביטוי הזה בפעם השנייה. פשוט אין דרך אחרת לבטא את האווירה שם.
ההיסטוריה מתחילה כבר בחוץ. מול לוח הזיכרון שבכניסה לבניין אני נזכר בכל פעם מחדש, שתחבולות הן לאו דווקא דבר רע. כתוב שם: “לזכר עולם, מעשה איש ותחבולותיו, בית מדרש ‘קהל חסידים’ בשערי חסד נבנה על ידי ובהשתדלות העסקן הנכבד הרב החשוב מרדכי יצחק פייברג הי”ו”.
כמה אטרקציות הפכו את בית הכנסת לפופולרי כבר בחודשים הראשונים להיווסדו, בשנת תר”צ: ראשית, תנור עצים לשם חימום, שהיה חידוש גדול בימי החורף הקרים של ירושלים. רבים הגיעו ללמוד ולהתפלל וגם להתחמם. מספרים שאפילו המתנגדים מבית הכנסת הגר”א הסמוך, הוותיק יותר, היו מתגנבים לכאן בלילות גשומים. שנית, רבו של בית הכנסת היה הרב חיים לייב אוירבך, אביו של ר’ שלמה זלמן אוירבך, שהיה גם רב ומקובל, גם מקורב לרב קוק וגם איש ציבור (ידעתם, למשל, שהוא היה סגן הקונסול של פרס בישראל? רגע, אולי אפנה לאיראנים שינסו הם לפעול נגד ההריסה?). בנו, ר’ שלמה זלמן, התפלל במקום עוד כילד קטן. ושלישית, היו שם מתפללים שכל אחד מהם היה אישיות בפני עצמה. למשל, הגאון מטשעבין, אחד הרבנים החשובים באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה, שגלה במהלך המלחמה ונדד לבוכרה, עד שהרב הרצוג השיג עבורו סרטיפיקט והצליח להעלות אותו לארץ ישראל, ישר לבית כנסת ‘קהל חסידים’ בשערי חסד. העדה החרדית כה התרגשה מבואו, שהיא קבעה את העירוב הסובב את השכונה כך שיקיף במיוחד את ביתו.
גם הדרשן הנודע ר’ שלום שבדרון התחיל את הקריירה שלו שם. בהיכל בית הכנסת הזה נשא את שיחות המוסר הראשונות שלו, עוד לפני שהתפרסם. בספרו ‘חבלים’ כותב חיים באר על הזיכרון שלו מדרשה כזו: “כל הכוח של היצר הרע הוא רק בדמיונות, עדיין הולם בי ממרחק קולו של ר’ שולם… אמשול לכם משל, הוא אמר: כפרי אחד שלא ראה סינמה מימיו, בא לעיר הגדולה וראה מבחוץ איזה אולם שהחשיכו את חלונותיו ופתחיו, ועל הקיר, כך אמרו המבינים, רצות רצוא ושוב תמונות. רצה הכפרי לראות מה זה. נו, אמרו לו, תקנה כרטיס. קנה כרטיס, נכנס, התקרב יותר ויותר ויותר, עד שהגיע לקיר. הייתה לו בטרייה גדולה בכיס, הדליק אותה, והוא לא רואה כלום, קיר ריק. אין תמונות. התחילו לצעוק עליו: מה אתה עושה. אמר: מה זה מה אני עושה? רציתי לראות יותר טוב. אמרו לו: מה עשית, גולם איש, פה רואים רק כשחושך מצרים באולם. אתם מבינים, מוריי ורבותיי, כשנדלק האור, הקיר חלק, לא רואים כלום. הכוח של היצר הזה הוא רק פנטזיה, דמיונות שווא”.
הלכתי לקיר של ‘קהל חסידים’, פקחתי עיניים באור, אבל אלה לא היו דמיונות שווא. קולות הדחפור נשמעו שם היטב והפועלים המשיכו להוציא החוצה את קרביו של בית הכנסת. אני מניח שבקרוב תיערך חנוכת בית מחודשת וחגיגית, ושבטח יש מתפללים שאפילו מאושרים שבית הכנסת הכפיל את גודלו, שלא לדבר על כך שעכשיו הכול הרבה יותר יפה. אבל מה לעשות שבעיניי אין מחיר לחריקות של כיסא ישן שישבו עליו גדולי ירושלים, ואין יפה ממרצפת שבורה וסדוקה שאלפים התפללו עליה מאז המאה הקודמת ועד היום. אז יופי, עכשיו יהיה כאן בית כנסת עם מרצפות שיש איטלקי ענקיות וארונות לחומשים מעץ מהגוני בגוון דובדבן, אבל הוא יהיה עוד בית כנסת. עוד בית כנסת מפואר.
רוצים לשפץ, רבותיי? תשפצו. רוצים חדש ומבריק? אין בעיה, אפילו תבנו הכול מהיסוד. אבל לא כאן. לכו למודיעין. לכו לגבעת שמואל. לכו לאחוזת אתרוג. למקומות שבהם לא כל גרגיר אבק ספוג בהיסטוריה של עשרות ומאות שנים. מה השלב הבא? אולי לשדרג את שעון השמש שעל הגג של ‘זהרי חמה’ לשעון דיגיטלי? טוב, אבל מה יש לצפות. לפני כמה שנים, מרחק סמטה וחצי משם, דחפורים הרסו ככה את הבית הסגפני והמיתולוגי שבו גר ולמד וקיבל קהל ר’ שלמה זלמן אוירבך כל חייו, לטובת וילה ענקית (שתמיד כשאני עובר שם נראית לי בכלל ריקה).
בספרו ‘מקדש מעט’ כותב ד”ר ראובן גפני עד כמה בית הכנסת ‘קהל חסידים’ מלא וגדוש אווירה. במהדורה הבאה הוא יצטרך כנראה לעדכן את הספר ולכתוב שהמקום היה מלא וגדוש אווירה. הוא מתאר את לוחות הזיכרון הרבים שתלויים בהיכל בית הכנסת ומסביר עד כמה הוא משמר את עברו בכל כך הרבה פינות המנציחות כמעט את כל מי שפעל בו ותרם לו לאורך השנים (אגב, מה שאני אוהב בספר הזה של ד”ר גפני ובספריו האחרים זו העובדה שלא מרגישים שהוא דוקטור. הוא לא חופר ומטריח אותך במידע אקדמי ומייבש, אלא מוציא אותך לסיור מלא נשמה, שממש עושה לך חשק לרוץ להתפלל שמונה עשרה בבית הכנסת שעליו קראת, או לפחות ללכת לשם כדי להסניף איזה סידור ישן).
בשנות השישים, מסופר שם באחד הפרקים, כשנבנה בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ביקשו המתכננים שלו לשלב ברחבת הכניסה ריצוף ירושלמי מקורי, אשר יילקח ממבנים ישנים בשכונותיה הוותיקות של ירושלים. הם פנו, בין השאר, לגבאי בית כנסת הגר”א בשערי חסד וביקשו מהם לעקור את הריצוף המקורי ולקחתו, ובתמורה לקבוע שם ריצוף חדיש ואיכותי. הם הצליחו לשכנע את ועד בית הכנסת, ובהגיע היום הפועלים החלו לעקור את המרצפות הישנות. לאחר שסיימו את עבודתם במסדרון ובחדר השמאלי, הם הגיעו לחדר המכונה “חדר הוותיקין”. שם עצר אותם בגופו הגבאי הישיש של המניין, ר’ שמואל פפרמן-לרנר, וזעק אל מול פניהם המשתאות: “איך אפשר לעקור את המרצפות הספוגות בדמעותינו מכל השנים, ולשים במקומן בלטות מלאכותיות?”. כל ניסיונות השכנוע לא עזרו, והפועלים עזבו את המקום כשחצי רצפתם בידם. עד היום אפשר להבחין בהבדל בין הריצוף של החדר הזה ובין הריצוף של שאר החדרים.
מה שלא עלה בידי בגיל חמש באמבטיה, הצליח לגבאי הקשיש פפרמן-לרנר בבית כנסת הגר”א. חבל שהפעם לא היה איזה גבאי ותיק (שאני מדמיין אותו מנופף במקל בידו) שיעצור את המעשה הנורא. אבל אתם יודעים מה? אפשר אולי לעשות מהלימון לימונדה: בכניסה לבית הכנסת ‘קהל חסידים’ בשכונת שערי חסד בירושלים, יש בימים אלה מאות מרצפות ושברי מרצפות ספוגות בדמעות נושנות של צדיקי וצדיקות ירושלים. צריך רק לגשת ולקחת מזכרת הביתה ולנצור לעד. כלומר, אם יישאר שם משהו אחרי כל מה שאני העמסתי לבוידעם.
• טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון בשבע