שאלת ראש הממשלה • הטור של ידידיה

1.

  שבועיים חלפו מאז עסקת החבילה. חוק הגיוס, חוק המשילות וחוק משאל העם עברו בוויש אחד. על חוק הגיוס דיברו והפגינו והתווכחו, על חוק המשילות דנו והתפלמסו, ולמי לא נשאר? לחוק משאל העם. אז השבוע הלכתי לקרוא אותו, ונבהלתי. הוא דווקא נחשב, בחלוקת השלל, למתנה של הקואליציה לבית היהודי. הגיוס זה הרי חוק של לפיד, המשילות זה בייבי של ליברמן, וחוק משאל העם אמור להיות הצ’ופר של בנט לבוחריו. ציפי לבני, אגב, שגילתה באיחור שהיא מחוץ לפסטיבל, ניסתה עד הרגע האחרון לארגן למצביעי התנועה )מי הם באמת?( חגיגת הנחות ומבצעים בגיור, אבל לא הצליחה.

אז בואו נדבר רגע על חוק משאל העם, שמעורר לדעתי לפחות שתי תמיהות. הקושיה הראשונה פשוטה: החוק מחייב משאל עם בכל הנוגע למסירת שטחים בגולן, בירושלים או בתוך תחומי הקו הירוק. החוק לא חל במקרה של עקירת יישובים ביהודה ושומרון. איזה ראש ממשלה ישראלי יחזיר את הגולן כשאין בכלל למי להחזיר אותו, או יחלק את ירושלים, או סתם יחזיר את הרצליה? כלומר, כל המקומות שעליהם דנים עם הפלשתינים ברגעים אלה – בכלל לא בסיפור. אז מה, אם כן, ההישג הגדול?

2.

  אבל נגיד שחוק משאל העם היה חשוב ומשמעותי יותר, כלומר היה חל על יהודה ושומרון. השאלה השנייה היא האם אנחנו כל כך סומכים על העם? ובכלל, מיהו העם, ומי משפיע עליו, ומה הוא יצביע בעת פקודה? הרי המשאל לא יתנהל בוואקום. אנחנו חיים במדינה שהרשות הכי משפיעה בה, יותר מהרשות השופטת והמחוקקת והמבצעת, היא התקשורת. ובמקרה שבו ביבי יציג ‘התנתקות 2’ – משאל העם יתקיים רק אחרי שבמשך חודשים, באחדות מפתיעה, ‘ישראל היום’ ו’ידיעות אחרונות’ יקדמו תוכנית כזו ביחד. יש דברים שהם גדולים מהמחלוקת על סיפורי ליליאן פרץ. שלא לדבר על המסרים שיועברו לעם על ידי האתרים המובילים והתוכניות הפופולריות, על ידי סלבס, פובליציסטים בכירים ועוד.

ולמה אני כל כך מודאג ממה שהעם עשוי להחליט אחרי מסע שכנוע שכזה? ובכן, כדי לענות בכנות אני נדרש להתוודות על שני דברים שעשיתי השבוע: ראיתי חמש דקות של הריאליטי ‘משחקי השף’ וקראתי חמש דקות מספרה החדש של ד”ר ענת רוט.

נתחיל במשימה הקשה יותר. ‘משחקי השף’ היא תוכנית בישול פופולרית שבה, ובכן, אה… מבשלים. בקטע שבו צפיתי מישהי מיררה בבכי כי אחד ושמו חמודי הודח מהנבחרת. ואז עוד מישהו בכה על זה, כשברקע השופטים דיברו בשיא הרצינות על יכולות התיבול וההקפצה של אותו חמודי, והוזכרו כל המנות היפות שבושלו ביחד איתו לאורך כל הדרך. ואז אותו חמודי(ששמו המלא, התברר לי מהכתובית, הוא אחמד עוקלה, תושב כפר בגליל) הזיל גם הוא דמעה, ונטש לעד את המטבח. קאט. יש אם כן סיכוי לשלום ויש מה שמחבר בין יהודים לערבים: טמטום. ושיהיה ברור, חמש הדקות שדגמתי לא היו יוצאות דופן. ערב ערב יושבים במאות אלפי בתים אזרחי ישראל מול תוכניות בישול מהסוג הזה (וזה עוד ז’אנר בתוכניות הריאליטי שהוא חביב ונקי יחסית).

אז אפשר ללעוג ולצקצק, אפשר להתבדל ולהתבצר, אפשר לארגן אלפי סיורי ‘משקפת’ ביקבי היין של יש”ע ואפשר לטעון שצריך להשפיע מבפנים )להקים גרעין תורני ל’מאסטר שף’?(, אבל זו המציאות. אפשר גם להגיד שיש בכלל המון קיבוצניקים אידיאליסטיים, ויש מכינות קדם צבאיות, ויש נוער נפלא ומתנדב. הכול נכון ויפה, אבל לכל הדברים האלה אין 40 אחוזי רייטינג. לבכי של חמודי יש.

חגי סגל כתב פעם שבשנת 93 ’ אירעו שני אסונות במדינת ישראל: הסכם אוסלו א’ והקמת ערוץ 2. האם יש קשר ביניהם? האם יש קשר בין סימום הציבור בתוכניות בישול וטראש, לבין שכנועו לאורך שנים שחייבים לוותר על חלקים מארצו?

בסדרת הספרים המופלאה שלו ‘מעט מן האור’, בפרק על פרשת ‘בשלח’, מספר חנן פורת ז”ל סיפור שנוגע בדיוק בנקודה הזו. שמו של הקטע הוא “להרים את העיניים מקצה הנעליים”, והוא מתחיל ביוצאי מצרים שלא מבינים את עוצמת המעמד, ועובר לישראל של כאן ועכשיו: “מימי צאתנו מארץ מצרים ועד ימינו אלה, שאור וחושך משמשים בהם בערבוביה, חוזרת ומנקרת שוב ושוב השאלה: הנדע להכיר בגודל השעה? הנדע להכיר את היד הגדולה הניצבת מאחורי קיבוץ הגלויות ושובנו הביתה לארץ חמדה טובה ורחבה, או נהיה חלילה כפויי טובה? אספר חוויה אישית: בעיצומה של הפגנת הענק למען הגולן בשנת תש”ס, נכנסתי לבית קפה בשולי כיכר מלכי ישראל שבתל אביב. הטלוויזיה הייתה פתוחה בקולי קולות בקליפ של זמרת זרה ולעומתה התנועעה ב’דבקות’ מוכרת צעירה. שאלתי אותה מה היא אומרת על ההפגנה, והיא השיבה: אני עסוקה בטלוויזיה. שאלתי: ואם ניסוג מהגולן… ענתה: עזוב אותך מהגולן… חידדתי: ואם נמסור לפלשתינים את גוש דן? אמרה בציניות: מה אכפת לי? העיקר שלא ייקחו לי את הטלוויזיה”.

וחנן פורת מסיים את הקטע כך: “זה מוקד המאבק על ליבו של העם! אין מאבק זה מכוון דווקא כנגד קבוצות אידיאולוגיות מוגדרות כמו ‘שלום עכשיו’. עיקרו נעוץ בהתמודדות על ליבו של הציבור הרחב, הנבוך, המיואש, המסתגר בדלת אמותיו ואינו מבקש אפילו ‘שלום עכשיו’ אלא ‘כיף עכשיו’. הנדע להרים את העיניים מקצה הנעליים, להתנער מההמולה של תופי הטם-טם ברדיו ובטלוויזיה, ולראות דברים בפרספקטיבה? היעמוד לנו הכוח להיחלץ מהטיט הרובץ על נפשנו, ולראות את ידו הגדולה של זה העומד אחר כותלנו? ותפילה בוקעת ועולה: אנא, אל נא, רפא נא לה. גל את עיני האומה לראות את היד הגדולה, ופתח אוזניה לשמוע פעמי מבשר גאולה”.

3.

  אז ל’משחקי השף’ הקדשתי חמש דקות יותר מדי, והמוח שלי עדיין מרגיש כמו דג אפוי במרינדת עשבי תיבול על ריזוטו ירוק. לספר החדש של ד”ר ענת רוט הקדשתי הרבה פחות מדי, וכבר אני מספר עליו. שמו של הספר הוא ‘לא בכל מחיר – מגוש קטיף ועד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל’. מדובר ב‑ 631 עמודים מרתקים ומתסכלים. את תחושת הבטן שלי החוקרת פשוט ניסחה במילים אקדמיות: “האווירה ששידרו אמצעי התקשורת לציבור הייתה שהחברה הישראלית עומדת על סיפה של מלחמת אחים. המתיישבים ותומכיהם חזרו וטענו שהם אינם אנשים אלימים, ובשום אופן לא יפגעו באיש מכוחות הביטחון. אבל מול טענה זו עמד התיאור המאיים שלהם, אשר גובש ועוצב במשך שלושה עשורים שלמים בספרות המחקר, העיון והפובליציסטיקה, והציג את ה’מתנחלים’ כתנועה פונדמנטליסטית מהסוג המיליטנטי ביותר… בשבועות שלפני ההתנתקות וגם בימי ההתנתקות עצמם, שקעו אמצעי התקשורת בתחושת חרדה עמוקה והציפו את הציבור בתרחישי אימה שסיפרו על כוונות מתנחלים לבצע פיגוע בהר הבית, להתנקש בחיי ראש הממשלה ולירות על חיילים. דובר על היתכנות ממשית למלחמת אחים ועל סכנה לעצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית”.

ד”ר רוט חוזרת בפירוט )וזה כואב להיזכר( לאמצעי הענישה ההזויים שהפרקליטות הפעילה, וליחס התקשורתי שהתעלם מהפעולות הגדולות והמיינסטרימיות, והתמקד אך ורק בקיצוניים שבשוליים. על פי ספרות המחקר, היא מסבירה, היו גורמים רבים שדווקא יכלו לעורר באותם ימים אלימות מצד המתיישבים-מגורשים: הדה לגיטימציה שלהם, האלימות הפיזית והמילולית נגדם, התחושות הקשות של ביזוי, השפלה וזלזול בערכיהם וברגשותיהם, התסכול והפחד מפני העתיד המאיים, האפליה לרעה בפני רשויות החוק, סתימת הפיות ודיכוי המחאה הדמוקרטית שעשויים היו ליצור תחושת “אין ברירה” ועוד.

כל הכותרות והתרחישים, היא מזכירה, התבדו. כל הנבואות השחורות על אותם קיצונים מטורפים הסתיימו ב”תפילה לעני”. תוך שישה ימים, כמעט בלי אלימות, נמחק גוש קטיף.

4.

  הספר הזה הזכיר לי סיפור בן שמונה שנים וחצי: אמנון דנקנר ז”ל, עורך ‘מעריב’ ז”ל, לימד אותי בעיצומם של ימי ההתנתקות משהו על הפער בין התקשורת לבין המציאות. הוא סיפר לי איך יצא מכפר מימון אחרי יום שלם, והתרשם מאוד מהמחאה האזרחית שם.

אין כמעט דבר שאדם אוהב יותר מלשמוע מפי אחרים דעות של עצמו, ולכן נהניתי כל כך להסכים איתו. שמחתי שגם הוא ראה שם, בין שבילי היישוב, מסר אזרחי כתום ומובהק, מאוד נחוש אבל לא אלים.

אבל אז הגיעה הפואנטה. דנקנר יצא מכפר מימון בשעת ערב, צלצל למערכת כדי לברר מה הכותרת של העיתון למחר, ושמע מהאנשים בדסק: “אנחנו הולכים לכתוב על הפיצוץ הצפוי בכפר מימון, אומרים שהכול שם עומד להתלקח”. הוא אמנם היה שם הרגע והרגיש שהמציאות אחרת לגמרי, אבל איך הוא יכול להתווכח עם העיתונאים הבכירים בדסק בתל אביב?

את ההקדמה לספרה מסיימת ד”ר רוט כך: “האופן המאיים שבו מוצגים אנשי ‘הזרם התורני’ בספרות ובתקשורת אינו רק נושא לדיון אקדמי, אלא חלק מחיינו. בשני העשורים האחרונים דימוי זה מזין באופן קבוע את השיח הציבורי בישראל. כולי תקווה שספר זה – החושף את הפער בין הדימוי של האנשים האלה לבין דמותם האמיתית ומגלה כי מקורו של הפער הוא ניתוח שגוי של תפיסת עולמם – יסייע להפוך את השיח הציבורי לשיח ענייני ולא מתלהם ויאפשר לקיים ויכוח נוקב על סוגיות שבמחלוקת, מתוך כבוד הדדי”.

אמן ואמן. אבל אין סיכוי, ד”ר רוט היקרה. בהתנתקות הבאה, חלילה, תתנהג התקשורת בדיוק אותו הדבר, ובמקרה של משאל עם, זה יהיה חריף ומסית עוד הרבה יותר. כי אז המשימה תהיה לא רק לאתרג, אלא ממש לשכנע. במשפט אחד: המתנחל יוצג הכי, אבל הכי, לא חמודי.