בחינת התהליכים המתחוללים במדינה במלאות שישים ושש שנים לקיומה מעלה מסקנות מבלבלות למדיי. המציאות בשטח משקפת התחזקות גוברת והולכת של היהדות. יש הרבה יותר בתי-כנסת, מקוואות טהרה, שיעורי תורה ומוסדות חינוך המחנכים לאמונה וליראת שמים. באותה עת, במערכות השלטון והמשפט חל כרסום גובר והולך של היהדות לטובת אימוץ תפיסות חילוניות-ליברליות.
יש כאן שתי מגמות מנוגדות שמתקיימות במקביל. הציבור הרחב נעשֶה מאמין יותר וזיקתו ליהדות מתחזקת והולכת, כפי שמעידים כל הסקרים והמחקרים שנעשו בעשרות השנים האחרונות. אולם במוסדות המדינה המגמה הפוכה. חל כרסום מתמיד בשמירה על הערכים היהודיים, ומה שהוגדר בעבר ‘הסטטוס-קוו בענייני דת’ נפרץ ללא הרף ומתכרסם בכל תחום והיבט.
המציאות הזאת מזמינה דיון מעניין כשהוא לעצמו. בדרך כלל השינויים החלים במוסדות המדינה משקפים את התמורות החלות בהשקפת אזרחי המדינה. כאן מתקיימת תופעה הפוכה: ככל שהציבור נעשֶה מאמין יותר ומתחבר יותר לערכים יהודיים מסורתיים, כך מערכות המדינה מתרחקות מן הערכים האלה.
אווירת רדיפה
בשנה האחרונה גם התרחשו תהליכים מטרידים מאוד בהתייחסות כלפי האוכלוסייה החרדית, ואף כאן בולטות שתי המגמות המנוגדות. הציבור החרדי עצמו גדל בקצב מהיר, וגם הייצוג שלו בכנסת מתחזק. בה-בשעה מתנהלת נגדו מתקפה אגרסיבית, ובשנה האחרונה היא נהפכה לרדיפה ממש.
רדיפת החרדים מתכסה במילים יפות ובטיעונים המתחזים לענייניים, אבל מאחוריהם מסתתרת שנאת האחר. כל מי שמכיר את הסוגיות לעומקן יודע שהדורסנות הכוחנית לא תשיג שום יעד חיובי ולא תעודד את החרדים להשתלב בחיי המעשה. כל המומחים הזהירו שההפך מזה הוא שיקרה, ואכן, זה מה שקרה.
הפגיעה הקשה בתקציבי החינוך החרדי מפילה את העול על ההורים. זו הוצאה כבדה גם למשפחות שבהן שני ההורים עובדים ומתפרנסים בכבוד. וכי מישהו משלה את עצמו שבגלל הקושי הכלכלי ההורים ישלחו את ילדיהם למוסדות חינוך לא-חרדיים? ברור שלא. אם-כן, להכבדה הזאת מטרה אחת – להכות בציבור הזה, שממילא סובל מעוני וממצוקה, ולעשות אותו עני יותר.
דיון אמיתי בסוגיות האלה כמעט אינו מתאפשר, בגלל השיסוי המתמיד של פוליטיקאים מסויימים ושל התקשורת. אלה יחפשו בכל שנה את החרדי שלא עמד בצפירה או את המנגל בגן סאקר, ויוסיפו לשפוך שמן על מדורת ההסתה. אבל אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול לאן זה מביא אותנו?
ממאבק להידברות
הציבור החרדי חי כאן ואין הוא הולך לשום מקום. להפך, ההיסטוריה היהודית מלמדת ש”כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ”. האם אנחנו רוצים שיחיה כאן ציבור ענק שמרגיש נרדף, מקופח ומופלה לרעה? האם זה תורם משהו ללכידות החברתית ולחוזקה של האומה?
הגיע הזמן לעצור את הניתוק בין מוסדות המדינה ובין התהליכים המתחוללים בחברה. התחזקות הזיקה היהודית בציבור הרחב צריכה לבוא לידי ביטוי גם במערכות החקיקה, המשפט, החינוך והתקשורת. צריך לחתור לשיח של הבנה והקשבה, של הידברות ומתן כבוד לכל חלקי הציבור. רק כך תהיה לנו מדינה יהודית באמת.
• הטור מתפרסם ב’שיחת השבוע’