זיכרונותיי מאספנות קלפים של רבנים בשנות ה-80

אין לי מושג איך קוראים להם היום, אבל בזמני (אמצע שנות ה-80) הם כונו בשם ‘מקרון 3’, ‘רובטריקים שקרניקים’, ‘סופה במדבר’, ‘רבנים’ ועוד. הכוונה כמובן לפיסות הנייר עטויות הדבק המכונות בשם ‘קלפים’, שהסחר בהם מאפיין את רוב הילדים, המתחלקים לקטגוריות הבאות: ‘אלופים’, ו’כסכסנים’ (בעלי ההון), ו’פשלנים’ (חסרי המזל, בני המעמד הנמוך).

המסחר מתנהל לרוב, על פני שטח מאד מוגדר: הריצפה.

אין עדיפות לריצפת בית הספר, על פני ריצפת המבואה לבית הכנסת או לשירותים המטונף, אם כי קצת מביך לראות את הקלפים השווים של הרב עובדיה והאדמו”ר מבעלז, מקבלים צבע משכבתה הטבעית של קרקעית השירותים.

מאידך, מצבם טוב יותר משל אחד מגדולי הדור שעבר, שאיתרע מזלו, והקלף שלו נחשב ל’פושט’ גמור.

הילדים, מכל מקום, מאושרים.

אחרי הכל, מה עשוי לשמח ילד יהודי טהור, יותר מאשר להצליח להפוך ערימת קלפים בספיקת כף אחת? הילדים הפחות מוצלחים, אלו שככל הנראה זקוקים לסיוע פסיכיאטרי המשלב קלינאיות תקשורת, ופיזיוטרפיסטיות מקצועיות, עושים את הבלתי נתפס וגורמים לערימה הקטנה לנוע בכיוון הבלתי רצוי – כלומר לא להתהפך, או גרוע מכך להתהפך פעמיים, ובכך הם מכלים את ממונם של ישראל.

שכני האהוב יחיאל נחשב לאחד מ’אלופי’ בית הספר שלו. מתברר כי הוא פיצח את השיטה והקלפים החלו להצטבר אצלו לערמותיהם.

אמו המסכנה, שגילתה שביתה מכוסה בפיסות נייר מקומטות, התחננה לפניו כי יחדל מעט: “הרדיפה אחרי העושר איננה דבר בריא”. אך יחיאל צחק ודרש תמורה ממשית.

הונו של יחיאל עומד היום על כ-430 שקלים. בנוסף מוכר יחיאל את יכולותיו כ’שכיר חרב’ לכל המרבה במחיר. לא מעט ילדים מבקשים ממנו ‘לעבוד עבורם’, והוא מבצע את העבודה תמורת אחוזים. מה שמעלה תהיות האם בעתיד ניתקל ביחיאל בתחום הפחות סימפטי, המוכר בשם ה’שוק האפור’.

•

לשם מה אוספים את הקלפים? לצורך מילוי האלבום, כמובן. אולם מפני מה ממלאים את האלבום? מה המטרה הסופית? התשובה מתחלקת לשתי קבוצות:

1. הילדים שבטוחים שהם יזכו במכונית ענק שנשלטת על ידי שלט רחוק או ברוח התקופה – אופניים חשמליות.

2. אלו שמכירים את הילדים שזכו בהם.

המשותף לשתי הקבוצות הללו היא שכולם שקרנים.

אני נושק לשנתי ה-40 ומעולם לא פגשתי בבן תמותה שמילא אלבום שלם, וגם זכה במוצר חשמלי יקר ערך. מה יקר ערך, גם טוסטר משולשים, לא ראיתי.

את הלילות ואחרי הצהריים הבלתי נגמרים בהם ביליתי כשאני חולם על המכונית המרשימה שהודפסה בסוף האלבום אני לא אשכח לעולם.

אחי יקי, שהעדיף לאסוף רובוטריקים שקרניקים, לעג לי על המכונית המשמימה ‘שלי’, בעוד הוא יזכה ב’רובוטריק’ מקורי בגודל אדם קשיש. הוויכוח שהתגלע בינינו התלהט והוביל להחלפת מהלומות, ורק כאשר נזכרנו שעדיין חסרים לנו אי אלו קלפים ‘נדירים’, כדי לזכות במתנות הענק, נרגענו מעט.

לכולם אגב, בסוף חסרים מספר קלפים נדירים [‘יקרים’ במלעיל]. הקלפים המסתוריים.

“חסרים לי רק שישה קלפים”, סיפר לי יחיאל בתחקיר שערכתי לפני כתיבת המאמר, “אבל הם ‘נדירים'”.

הוא הוסיף: “יש אולי שלושה עותקים מכל קלף כזה בכל הארץ”. ילד מסכן. על האפשרות כי הקלפים הללו פשוט לא קיימים בכל היוניברס, האומלל לא חשב.

ו’איפה הכסף’? שואלים כולם, כשהם מתכוונים לברר בעדינות מהיכן מצליח ילד זב חוטם שאפילו את החולצה לא מצליח לתחוב בלי שתבצבץ מרוכסן המכנס, לרכוש מאות חבילות קלפים?

•

שאלה זו העלתה בזיכרוני מעשה חביב שארע עמי, כאשר הייתי ילד.

אחד מחברי הטובים, רובי, היה מבקר אצלי מידי יום, עד שהיה לבן-בית. שמחתי להתחבר עם ילד אשכולות שהצטיין בהשגת חבילות קלפים בלתי נדלות, ונחשב לאספן הכיתה.

אלבום מקרון 3 שברשותו היה מושלם, חוץ מאותם שישה נדירים – אותם מחפשים עד היום. החברות שיפרה מעט את מעמדי הרעוע באותה עת. אמא קצת תהתה כיצד ילד, לא מאוד מטופח, מצליח לרכוש כל-כך הרבה קלפים, והחליטה להציב מארב.

כעבור תקופה לא ארוכה התברר כי הלה נהג לרוקן את קופת החסכונות שלי, מידי יום. לאחר חודש של שוד מסיבי, גיליתי כי בקופת החיסכון שלי נותרו רק דולרים [12] אותם העניק לי סבא יעקב, ובהם לא מצא רובי תועלת. תודה לאל.

משיחה קצרה עם יחיאל, אני מתרשם שהבנים והנכדים של רובי פועלים היום במודיעין עילית, ובמקומות נוספים בארץ.

ילדים בני 7 מציגים ‘סטפות’ של קלפים, ששווים מוערך במאות שקלים. כשהם נשאלים מהיכן, הם עונים: אספתי. הרווחתי. קיבלתי. נתנו לי. וגם – מצאתי.

כל יום אני מוצא חבילה או שתיים. או שבעים.

במחשבה שניה, יש צדק פואטי בכך שילדים שאוספים קלפים עם סיכויים לא לגמרי ברורים לזכות באופניים חשמליות מסתוריות, יהיו עמומים באותה מידה ביחס למקורות ההכנסה שלהם.