השבוע האחרון עמד שוב, איך לא, בסימן נתניהו.
ראש הממשלה, במסגרת תפקידו כשר החינוך, בחר לפטר שלושה מהשופטים הנמנים על הוועדה הבוחרת את חתני פרס ישראל. נתניהו נימק את החלטתו בכך ש”במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, בהם גורמים אנטי ציוניים”.
הצעד עורר מחאה חריפה, שהגיעה לשיא עם הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שביקש מנתניהו לחדול מהתערבותו בוועדת הפרס. נתניהו ‘התקפל’ וקיבל את הנחיית היועץ, והשקט, לפחות לזמן קצר, שב לשרור בגזרה זו.
האם החלטתו של נתניהו היתה נכונה אלקטורלית? ומה באשר לנסיגתו המהירה עם הנחייתו של וינשטיין?
חמשה פרשנים פוליטיים מובילים התקבצו כדי לענות על כך ועל הסאגה הבלתי נגמרת סביב ההתקפות על הגברת נתניהו: עד כמה היא מזיקה לראש הממשלה ולליכוד, ואולי היא בכלל מהווה סוג של יתרון אסטרטגי?
יצחק נחשוני – מרכז העניינים
נתניהו עבר את מה שחווה נפתלי בנט במועמדותו של אלי אוחנה. הוא גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מן העיר.
הצעד של ראש הממשלה נתפס בתחילה כמתעמת עם השמאל, דבר שעליו ניתן לקבל נקודות על עוז רוחו ועל גבורה. אלא שאז הוא בחר לציית להוראת היועץ המשפטי לממשלה שביקש ממנו לסגת מהעניין, ובכך הראה שהוא לחיץ בפני השמאל – שבמעט תעמולה הצליח לגרום לו להחזיר את המצב לאשורו.
נתניהו, אם כן, לא הצליח במאבק הקונקרטי הזה מול השמאל, אך מאידך לא השכיל גם להוכיח לקהל שלו שהוא מספיק חזק לסערות מן הסוג הזה, ואלו, צריך לומר, סערות קטנות, לא גדולות.
באשר לסדרת ההתקפות האישיות על רעיית ראש הממשלה, מסתבר כי הן עושות לנתניהו רק טוב. אנחנו רואים את זה בסקרים. עם זאת, נתניהו צריך לדאוג מדו”ח מבקר המדינה שמתפרסם היום, שבו יש דברים מהותיים יותר מ’פיקדון בקבוקים’.
מהדו”ח הזה, גם הציבור החרדי יכול ללמוד על אופי התנהלותו של ראש הממשלה, והשימוש שלו בכספי מדינה.
עדיין, לטעמי, אין בכך כדי להכריע את הבחירות, אולם כאמור, ניתן בהחלט ללמוד מהממצאים משהו על אישיותם של המעורבים בפרשה זו.
מתי טוכפלד – ישראל היום
פרשיית ‘פרס ישראל’, להערכתי, לא תזיק כלל לנתניהו, מהסיבה הפשוטה: הנושא הזה מדבר מעט מאוד לאנשים. בין אם הוא הלך צעד רחוק מדי או קטן מדי, סוגיית פרס ישראל פשוט לא מעניינת, היא לא רלוונטית, ובעיקר לא מהווה שיקול אצל אף אחד, האם להצביע לליכוד או שמא לא.
ההתערבות ומאוחר יותר ‘ההתקפלות’ העסיקה את התקשורת כמה ימים, שניסתה לכרוך אותה עם הבחירות, אך כאמור זה לא אישיו וזה לא רלוונטי, כך שההשפעה של ‘הפרשייה’ אפסית.
באשר לסדרת ההתקפות האישיות על רעיית ראש הממשלה: פרשת הבקבוקים נידונה במשך שבוע שלם, זה היה הנושא כמעט היחיד שהתעסקו במשך ימים שלמים, אלא שבסופם הסקרים שהתפרסמו הוכיחו שנתניהו – אחרי שוויון ארוך, מצליח להוביל על פני המחנה הציוני.
מה ההסבר? מבחינת מצביעי השמאל, סיפורי שרה נתניהו לא שינו דבר. גם כך הם לא אוהבים לא אותו ולא אותה. הסיפורים הלו חוזרים בשלל וורסיות כבר משנת 1996. מי שהפרסומים האלו מפריעים לו, עשה במקרה הזה דז’ה וו על הדה ז’וו…
מאידך, למצביעי הימין זה שינה מאוד. כשהם נוכחו שנתניהו הופך להיות קרבן של מתקפה אישית, רבים מהם העדיפו באותו שבוע להצהיר שהם תומכים בליכוד, נצמדים לליכוד ומסתופפים בצילו של מנהיג הגוש הימני, שבמקרה הזה הוא נתניהו.
עמרי נחמיאס – וואלה
לטעמי אפשר היה לקבל את הטיעון של נתניהו ביחס לכך שהרכב הוועדה וגם הזוכים בפרס לא שוויוניים כלפי אוכלוסיות כמו מזרחיים ונשים, ועם זאת, אינני סבור שראש הממשלה בהיותו גם שר החינוך צריך היה להתערב בהרכב הוועדה. אין זה הזמן, וגם לא זו הדרך, לטפל בעיוות שקיים בה לדעתו.
האם ההתערבות הזו הועילה? אינני יודע, בטח שהיא לא הזיקה. ישנם מצביעים פוטנציאלים רבים שהסכימו עם הטענות שהעלה ראש הממשלה.
בכל מקרה המהלך הזה איפשר לו שוב, להוביל את סדר היום החדשותי, בזמן שיריביו נאלצו רק להגיב. אין קונצנזוס כלפי ‘פרס ישראל’, ומתברר שבכל פעם שמתעורר ויכוח, נתניהו הוא זה שיוזם, הוא זה שמוביל. כל המועמדים הפוליטיים האחרים נדרשים רק להגיב לצעד שהאיש יזם.
במהלך הימים האחרונים, כל מהדורה עסקה בשאלה הזו, נתניהו תומך, מתנגד, מה אומרים על כך יריביו וכן הלאה. הפוזיציה הזו חשובה מאוד בקמפיין של בחירות – הגורם שמכתיב מה הוא סדר היום ועל מה מדברים.
בשאלת ההתקפות על שרה נתניהו, אין ספק שנתניהו היה מעדיף, מן הסתם, שלא יתקפו אותו ואת רעייתו במהלך הקמפיין.
ועם זאת, העובדה שיש כזה ריבוי של פרסומים על שרה נתניהו במועד כה סמוך לבחירות עשויה לסייע לראש הממשלה עם הטיעון שהוא ‘נרדף’.
משעה שיש מקבץ מאוד גדול של פרשיות שמתפרסמות בטווח של חודשיים מהבחירות, חלק גדול מהציבור פחות מתעניין בפרטים, ויותר נוטה לקבל את התפיסה שיש פה סוג של קמפיין נגד נתניהו. התוצאה הישירה של הקונספציה הזו שהוא לא נפגע מזה.
אינני משוכנע שזה יעזור לו, להזיק לו מכל מקום, זה לא יזיק.
יאיר אטינגר – הארץ
אינני רוצה להתנבא, ואת השפעת ההתערבות ב’פרס ישראל’ אנחנו עוד נראה בסקרים, אולם ניתן לומר שכבר ברור לכולם היום, שלפנינו תרגיל בחירות מתחילתו עד סופו.
העובדה שפרס ישראל מחולק במילייה מסוים חייבת היתה לעורר דיון ציבורי נוקב, אך העיתוי והאופן הציני שבו טיפל נתניהו בסיפור הזה מבהירה שהיה כאן מהלך מחושב מאוד.
למי כיוון נתניהו? ראש הממשלה מודע היטב לשנאה הכמעט אינסטינקטיבית של הימין לשמאל, ועל בסיס זה הוא בחר לנהוג בחברי הוועדה כפי שנהג. הפנייה היתה אם כן לליכודניקים, לא לקהל הרחב.
בסיכומה של הפרשה ניתן לקבוע כי לכל ברור שהיה כאן אקט של ליבוי יצרים, לא מעבר לכך.
הנושא השני – סדרת ההתקפות על רעיית הממשלה מזכירה מאוד את פרשיית ‘פרס ישראל’. עיתונאים רציניים, כאלו שדעתם נחשבת על ידי, טוענים בתקיפות כי מעורבותה של הגברת נתניהו מזיקה להתנהלותו של ראש הממשלה, ועם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהעיתוי הוא פונקציה ישירה של הבחירות.
השמועות אודות הליקויים בהקשר הגברת נתניהו ידועים היו תמיד. העיתוי הנוכחי של הצפתן מחדש לא מפתיע. לצד זאת צריך לזכור כי בניגוד ל’פרס ישראל’, דו”ח המבקר עוד לפנינו, וריקושטים ממנו במידה ויותזו, עשויים לפגוע או לחילופין להועיל למפלגת השלטון.
אם אסכם את שני הנושאים הנידונים אוכל לומר, כי המשותף לשניהם הוא ניסיון ‘ליבוי’ – ליבוי פרשיות, שהאחראים להם משוכנעים במסגרת מערכת בחירות כי הם יועילו להם. האם הם צודקים? מסופקני.
שרי רוט – חרדים 10
ההתערבות ב’פרס ישראל’ לא באמת מעניינת. אילולי ההתייחסות התקשורתית איש גם לא היה שומע על כך, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מתובנה אחת שעולה מפרשייה זו. השמאל, הפאסיבי בימים כתיקונן, נעמד לפתע על רגליו כשרק ‘נוגעים’ לו בממתקים. בממתקים שלו, כמובן. אנשי פרס ישראל, השייכים מן הסתם לקבוצת ‘אנשי הרוח’ מן הצד הנכון של המפה, תופסים לפתע כי ההגמוניה הזו עומדת בפני סכנה, ומכאן הצעדים האגרסיביים של חברי הוועדה והמועמדים.
שאלת הבקבוקים: מבחינה מעשית, אני סבורה שסדרת ההתקפות על שרה נתניהו רק עושות טוב מבחינת תמיכה ציבורית בליכוד. רבים הם אלו שחשבו להצביע למפלגות נישה כאלו ואחרות, אבל מתוך הזדהות עם כאבה ועם המרדף אחרי כל מה שקשור בה, החליטו ‘כולנו ליכוד’.
שקוף שמדובר ברדיפה אובססיבית, כזו היורדת לרמות נמוכות של מי השליך את הבקבוק ומי אסף אותו, מי צעק על מי באמצע הלילה ואיפה כובסה הכביסה. אז נכון שאשה, כל אשה, באופן טבעי, משפיעה על בעלה. לפחות במקרים בהם מדובר באשה חכמה, פקחית ואינטליגנטית. אבל מכאן ועד להפוך אותה כאילו היא נבחרת ציבור ואמורה לעמוד למבחן ציבורי יומיומי – הדרך רחוקה.
לשרה יש את חייה הפרטיים, במקומות עבודתה, כמו גם את חייה הפרטיים בביתה שלה. וכמו לכל אדם, יש לה הזכות להתנהג בביתה שלה באופן יותר טבעי ויותר משוחרר מאשר בחוץ.
הצרה היא שבית ראש הממשלה רחוק מלהיות אגן של פרטיות, כל מילה מתועדת, והחיים הופכים להיות סיוט אחד גדול.
היא לא ביקשה להיבחר לתפקיד אשת ראש ממשלה, היא נמצאת שם בהיותה רעייתו של. אני סבורה שמרושע לרדוף אחריה אל שעותיה הפרטיות, תוך מעקב אחר התנהגותה. זה לא מקובל בשום מקום עבודה, ובטח לא כאשר היא אינה עובדת עבורנו-הציבור.