על מה הבחירות האלה?

 וזה תקציר הבחירות עד עתה: בשבוע הראשון עסקו כאן בשאלה למה בכלל הולכים לבחירות ולמה הממשלה נפלה. אחר כך לבני הסעירה את המערכת כשהתאחדה עם הרצוג ואז כשקיללה ב”מצב האומה”.

אלי ישי פרש והקים מפלגה, ואז אריה דרעי פרש ממפלגתו וחזר. ואז היו פריימריז. הרבה עיסוק במי גבוה ומי נמוך, מי בפנים ומי בחוץ.

אחר כך החלה עונת השריונים והחיזורים: לינור אברג’יל, אלי אוחנה, ינון מגל, בני בגין. שבוע שלם עסקו גם באיך נפתלי בנט הקצין הצעיר דיבר בקשר בזמן התקרית בכפר כנא לפני 20 שנה, ועוד שבוע בכך שנתניהו התעקש לעבור לשורה הראשונה בעצרת בפריז.

וברקע, כל הזמן, הדיון על הנאום הצפוי בקונגרס והדיון על הכסף של ארגון V15.

מתישהו באמצע החלה עונת הסרטונים. בנט היפסטר, במרצ רוקדים בחתונה, ביבי משחק אותה גננת. שבוע נוסף עסקו פה בפרשת השחיתות הגדולה בישראל ביתנו, וכמובן בבקבוקים הממוחזרים של שרה וגם בנאום הבקבוקים של בעלה.

בהמשך נתניהו התייצב מול התקשורת ואז מול האקדמיה, ליברמן תקף את יעלון, כחלון את לפיד, והשבוע החל גם עיסוק בעימות טלוויזיוני.

זו רשימת נושאים מעניינת, קופצנית, לעיתים חשובה, לעיתים לא.

אבל על מה בעצם הבחירות האלה?

 ובהמשך לשאלה על מה הבחירות, עוד שאלת תם: אם נתניהו כל כך גרוע, למה אף אחד לא מתחייב שלא יישב איתו?

ראיתי את מנהיגי המפלגות עולים לנאום השבוע, בזה אחר זה, בוועידה השנתית של התאחדות המלונות. קל מאוד להביא היום פוליטיקאים לאירועים כאלה. הם מחפשים במות.

יעקב ליצמן נאם שם ולא התחייב על מי ימליץ, וגם לא אביגדור ליברמן (שככל שמספר המנדטים שלו יורד מדבר ביותר ביטחון עצמי), ואפילו לא לבני והרצוג. שני האחרונים נאמו בוועידה באריכות והסבירו כמה המצב גרוע, אבל לרגע לא שללו קואליציה עם אותו אחד שבעצם יצר, לטענתם, את המצב הגרוע הזה.

ההודעה של נתניהו, שלא יפנה למחנה הציוני כדי להקים קואליציה, אפילו לא חילצה מהם התחייבות דומה בנוסח “גם אנחנו לא נצטרף אליך”.

כחלון כמובן לא מספק הצהרה כזאת, וגם לפיד, שתוקף את נתניהו בחריפות, לא מסוגל לומר “לא אשב איתו”. נהוג לומר שהדמוקרטיה, למרות כל מגרעותיה, היא שיטת הממשל הכי פחות גרועה.

האם בעצם ראשי המפלגות מסכימים על כך שנתניהו, למרות כל מגרעותיו, הוא ראש הממשלה הכי פחות גרוע? ואם לא, למה הם לא אומרים את זה?

 השבוע צוין השבוע הלאומי לגלישה בטוחה באינטרנט. זה לא הורגש יותר מדי, למעט כמה שיעורים בחלק מבתי הספר. לפעמים נדמה שהוויכוחים הנצחיים בין שמאל לימין הם נושא שולי מול העובדה שכולנו, כולל ילדינו, הולכים והופכים לרובוטים. משועבדים לעדכונים השוטפים, חשופים לתכנים בעייתיים ומפוקפקים, לא מסוגלים לנהל שיחה אנושית או להתרכז במשימה אחת.

בציונות הדתית זה הופך בזמן האחרון לאחד הנושאים החינוכיים החמים.

באיחור של כמה שנים קלטו שם שסמארטפון לכל ילד יוביל אותו פחות לכתבי הרב קוק, ויותר לסרטונים של ליידי גאגא. קמפיין חדש ומדובר שמפרסמת חברת אינטרנט רימון מציג ילד חצוי. חצי ילד־טוב־בני־עקיבא, ועם הסלולרי — חצי פאנקיסט.

המסקנה: שימו לילד שלכם חסימה כלשהי על המכשיר, והורידו גם אפליקציה להגבלת שעות הגלישה.

הרב עמיחי גורדין, איש חינוך מהזרם הליברלי, אמר לאחרונה דברים נוקבים בנושא לעיתון “מוצ”ש”: “זה לא פופולרי ולא נאור, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. שמעתי כבר לעייפה הסברים מלומדים על חינוך ואחריות עצמית של בני הנוער. זה לא עובד. צריך להסתכל למציאות בעיניים. בני נוער לא אמורים להחזיק מכשירים שפתוחים לאינטרנט.

“אין להם כלים להתמודד עם הפיתויים והקשיים. אי־אפשר להשוות בין מכשיר נייד לבין מחשב. אני חושב שאנחנו מתנהגים בצורה לא הוגנת עם ילדינו. אני נשמע מיושן וארכאי אבל זאת המציאות. אני לא נגד סמארטפון כמו שאני לא נגד מכונית, אבל אני לא אתן לילד שלי לנהוג לפני גיל 17, גם אם כל השכנים ייתנו לילד לנהוג מגיל 14 .

“נכון, קשה להסביר לילד למה הוא היחיד בשכבה שלו בלי מכשיר משוכלל (ואגב, הוא לא) אבל נעשה זאת בשבילו ונשמור עליו”.

נדמה שהנושא החשוב הזה אמור להעסיק את כל המגזרים, לא רק הורים דתיים. הרב יונה גודמן, לשעבר מזכ”ל בני עקיבא, טוען שהיה צריך להציף את העניין כבר מזמן: “שכחנו ללמד את הנוער להשתמש בסלולר ולא להתמכר לו. ילדינו יודעים שנדרשת גבורה פנימית בשדה הקרב. הגיע הזמן ללמד אותם שנדרשת מכולנו גבורה גם בניהול שעות הפנאי”.

 השבוע לפני 29 שנים השתחרר נתן שרנסקי מהכלא הרוסי. אסיר ציון שהיה לסמל עולמי הוא היום יו”ר הסוכנות היהודית. ד”ר יעל ציגלר, מרצה לתנ”ך, שלחה לי בימים אלה מייל שנשלח במקביל גם לבני משפחתה בארצות־הברית: “הבוקר הייתי במאפייה בירושלים ושמתי לב שלפניי בתור עומד נתן שרנסקי. אזרתי אומץ ואמרתי לו שלא מזמן ציטטתי מהספר שלו ‘לא אירא רע’ בשיעור שלי, כשלימדתי את ספר תהילים.

“סיפרתי שהסטודנטים שמעו לראשונה איך הוא שמר בכלא הסובייטי ספר תהילים קטן, ואיך נאבק בשלטונות הכלא על הזכות הזו. שרנסקי חייך, הכניס את ידו לכיס החולצה שלו והוציא החוצה ספר תהילים קטן.

“הייתי המומה ושאלתי: מה? אתה נושא איתך את הספרון הזה לכל מקום שאליו אתה הולך? והוא ענה בחיוך: למען האמת, הספר נושא אותי. לא ייאמן אילו אנשים יכולים לעמוד לפניך בתור במאפייה בישראל”.

 פרשת השבוע, פרשת “משפטים”, כשמה כן היא. מלאה דינים וחוקים ומשפטים. 53 מצוות (מתוך 613 שיש בכל התורה כולה) מופיעות בה. בפרשה הקודמת היינו במעמד הר סיני, במתן תורה, אבל מיד אחרי הרגעים יוצאי הדופן האלה — מתחילה השבוע רשימה ארוכה של הוראות. הפרשה עוסקת בדיני שוחד, השבת אבידה, כשרות, שבת, חגים, היחס לאלימות, דיני נזיקין, עדות שקר ועוד ועוד.

פרשנים רבים מסבירים זאת כך: אין טעם בחוויות מרוממות כמו מתן תורה ובדיבורים גדולים ונשגבים על ערכים — בלי להכניס את זה, תכלס, לתוך החיים בפועל. הפרשה לוקחת את ההתלהבות של הר סיני ופורטת אותה לפרוטות, למעשים קטנים ומחייבים של יום־יום.

הסטטוס היהודי: ” “מדבר שקר תרחק… ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים”.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’