גבירותיי ורבותיי, מהפח

 בתחילת השנה הנחנו על השיש במטבח קופסה לבנה ומעוצבת שקנינו באיקאה. בתוך הקופסה שמנו שקית ניילון, והילדים אפילו תלו שלט. הם לא כתבו ”פח שמיטה“, כי מישהו אמר לנו שזה לא מספיק מכובד, אלא איירו בטושים באותיות צבעוניות את המילים ”קדושת שביעית“ ואפילו ציירו לצדן בננה.

הפח עמד לו שם חגיגי, מצפה לשאריות של ירקות קדושים בקדושת שביעית, ואלה אכן הגיעו מדי פעם. נכון, יותר נוח לקנות ב‘רמי לוי‘ וב‘אושר עד‘, אבל חיפשנו ומצאנו חנות של אוצר בית דין, והשתדלנו להביא משם עגבניות, מלפפונים, פלפלים ועוד.

אלא שלצד ההתרגשות האמיתית באכילת הירקות האלה היו עוד כמה עניינים: הטִרחה (”העגבניות בקדושת שביעית או לא? נו, מהר, מישהו יודע?“), התזכורות לילדים (”לא, לא לירוק, לא לזרוק על הרצפה, חמודי, ולמה לא גמרת את המלפפון? טוב, אני תגמור אותו“) ובעיקר -השִכחה שלי, אב המשפחה, לטפל בפח הזה. על פי ההלכה, יש להניח את השאריות הקדושות בקדושת שביעית בפח המיוחד עד שלא יהיו ראויות למאכל אדם. כלומר צריך לתת להן, באופן מודע, להירקב קצת, ורק אז לזרוק. אבל לך תמצא את הרגע המדויק שבו הפירות נרקבים קצת. אני אישית נזכרתי בהם רק כשהם כבר נרקבו הרבה. המון. בכל פעם מחדש שכחתי מהפח הזה, ואז דקה לפני שבת נזכרתי לפנות אותו, כשכבר עלתה ממנו צחנה נוראה של ירקות רקובים (אולי כי זה באמת מה שהיה שם בפנים, ירקות רקובים). ”די כבר עם כל הבלגן הזה. נמאס!“ מצאתי את עצמי צועק לאשתי בערב שבת אחת, בין השמשות, ”זה כאב ראש אחד גדול. תביאי מעכשיו רק ירקות נורמליים!“.

 ולמה אני מתאר בפניכם את כל התהליכים הביולוגיים שמתרחשים על השיש שלנו? ובכן, בשבוע שעבר, בט“ו בשבט, נערך בגן הבוטני בירושלים אירוע הצדעה לחקלאים שומרי שביעית, תחת הכותרת ”אירוע אחדות תורני“. היזם הוא הרב יוסף צבי רימון מאלון שבות. בשנים האחרונות אני שומע על כל כך הרבה פעולות מבית מדרשו של הרב רימון שאני חושב לפעמים שיש כמה הרב יוסף-צבי רימונים. איך אדם אחד מספיק כל כך הרבה? שיעורים, ספרים, יוזמות חברתיות. הוא כבר זכה בפרס בית הנשיא על ’תעסוקטיף‘, מיזם תעסוקה שהקים למען אנשי גוש קטיף אחרי הגירוש. השנה הוא פתח פארק שמיטה ייחודי בתוך הגן הבוטני, והחליט לאחד שם בימים אלה את הציבור הדתי-לאומי ואת הציבור החרדי. דווקא בתקופה מפלגתית ומפולגת זאת, התקיים שם מעמד ברוח אחרת.

”פגשתי פעם יהודי שהגדיר את עצמו מסורתי, ועם זאת אמר שאינו מוכן לעזוב את עיר מגוריו בני ברק, למרות הבקשות של ילדיו“, פתח ואמר שם הרב משה מנדלסון, הרב של המושב קוממיות. ”אותו יהודי נימק את סירובו בכך שבבני ברק הוא אינו זקוק ללוח שנה כדי לדעת מה התאריך. הוא אמר שכאשר הוא יוצא לרחוב ורואה שאוספים קרשים, הוא מרגיש ל“ג בעומר. כשאנשים עם מתח רוחני, האווירה היא של עשרת ימי תשובה. כשלומדים תורה כל הלילה, סימן שזה חג שבועות. על האווירה היהודית הטבעית הזאת הוא לא רצה לוותר. ומדבריו של אותו יהודי יש להשליך לימים אלה: כשפוגשים חקלאים שומרי שביעית כמוכם – המציאות כולה זועקת שמיטה. זהו עניינה של השנה הזאת. חז“ל קובעים שעם ישראל הוגלה מהארץ משום עוון השמיטה. מה הסיבה לדבר? הקדוש ברוך הוא בחר את ארץ ישראל כארצו שלו ולא נתן אותה לאחרים, ואחת לשבע שנים הוא עושה שבת. חורבן הבית מגיע כי הפרענו לו בעיצומה של השבת שלו. עכשיו, ברוך השם, חזרנו לכאן מהגלות. בימי העלייה לארץ חיפשנו היתרים, אבל היום מתקדמים יותר ויותר. היום יש אוצר בית דין. איזה ניסיון עצום זה לחקלאים, וכמה חשוב לחזק אותם בשנה השביעית“.

 טוב, בואו נדבר רגע דוגרי: הציבור הדתי-לאומי אוכל ברובו היתר מכירה. הציבור החרדי אוכל ברובו יבול נוכרי. והחקלאים שהולכים על שמיטה לכתחילה, ובמאמצים עילאיים מקיימים אוצר בית דין – פשוט נופלים בין הכיסאות. כלומר בין השולחנות. ומה שמדהים הוא ששני הציבורים (הדתי-לאומי והחרדי) יודעים להילחם במסירות נפש על הערכים שלהם כשהם רוצים. הם יודעים להקדיש כל רגע בחיים למען רעיונות נעלים. אז קצת התעסקות עם קליפות בננה, זה מה שמרתיע את כולם פתאום? אחרי הרב מנדלסון דיבר שם הרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות, שקבע כי ”הדרך הנכונה ביותר שיש היום היא הדרך של אוצר בית דין“, וסיפר כמה הרב חיים קנייבסקי עודד אותו לכך לאחרונה. ”צריך לרצות את הקדושה הזאת ולא לברוח ממנה“, אמר. גם הרב שמואל זיידמן מגוש עציון בירך את החקלאים, וגם האדמו“ר מקאליב. האדמו“ר, ניצול השואה המפורסם, שר יחד עם החקלאים ”שמע ישראל“ (”לפני שבעים שנה באושוויץ הבטחתי לקב“ה שבכל מקום שאליו אגיע אגיד ’שמע ישראל‘ עם יהודים“) ואחרי שהסתיימה השירה המשותפת הוא אמר להם: ”אין דבר יותר גדול ממה שאתם עושים בשנה הזאת“.

את סדרת הנאומים חתם הרב יוסף צבי רימון, עם תובנה מקורית שמלווה אותי עד עכשיו. ”תמיד חשבתי שיש לאוצר בית דין שלוש מעלות“, אמר, ”אבל מסתבר שיש ארבע. אוצר בית דין גם מאפשר קיום שמיטה כהלכתה, גם מאפשר לחקלאים היהודים בישראל להמשיך לפרוח וגם מזכה אותנו בקדושת שביעית. בדרך כלל אוכל קדוש יש רק במקדש או סביב המקדש, ואילו קדושת שביעית היא הקדושה היחידה שיש בכל מקום בארץ, ונאכלת בכל מקום על ידי כולם. קדושה שמתפשטת ומגיעה אלינו הביתה. זה ממש מסימני הגאולה והדבר הזה מאוד מרגש. תחשבו, הרמב“ם ורש“י כתבו כל כך הרבה על השמיטה אבל אף אחד מהם לא זכה לאכול תפוח אחד בקדושת שביעית – מה שאנחנו זכינו. עד כאן שלושה דברים נפלאים באוצר בית הדין, אבל יש גם מעלה רביעית: אוצר בית דין הוא הדרך ליצור אחדות בישראל. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הסכים לזה וכך גם החזון אי“ש, הרב אלישיב זצ“ל וכך גם הרב קנייבסקי שליט“א. כמה נהדר ולא מובן מאליו לאחד חרדים וציונים-דתיים סביב אותה שיטה הלכתית מהודרת“.

 טוב טוב, חשבתי לעצמי, השתכנעתי, אני אשמוט את כל השדות שלי ואשמור שמיטה למהדרין בכל השטחים החקלאיים שבבעלותי. גם אני אהיה מ“גיבורי כוח עושי דברו“. אבל רגע, בעצם אין לי שום שטח חקלאי. מקסימום שלוש אדניות גרניום. אז אולי מעכשיו אני רק אסכים להכניס לפח הקטן והקצת מבויש על השיש, כמה ירקות רקובים וקדושים. ”אני חוזר בתשובה“, הודעתי השבוע לאשתי, ”מעכשיו – כמה שפחות ירקות נורמליים!“.

וגם: שלוש הערות בחירות

• קראתי שבמפלגת המחנה הציוני יש ביקורת פנימית על הקמפיין. בעוד ביבי מגניב, מתחפש לגננת ולבייביסיטר ומשחק אותה בסרטונים משעשעים, שם רק מצטלמים על רקע הדגל ומשדרים רצינות וכובד ראש. אני אישית, לא הייתי ממליץ לציפי ולבוז‘י ללכת על הפוזה הקלילה והקולית. להפך. כל אחד בבחירות האלה מנסה להיות מה שהוא לא. נתניהו, שנחשב שמרן ורשמי, מנסה להוכיח שהוא אחר. בוז‘י לא צריך להתחפש לבייביסיטר כי הבדיחה תהיה עליו. הוא צריך לנסות להתחפש למועמד רציני לראשות הממשלה.

• כולם מדברים על אוחנה, אף אחד לא מדבר על צדק. וצדק זה לדבר על יהודית שילת. זוכרים? לצד השריון של אוחנה, שבסוף לא קרה, קרתה גם קרתה כאן התערבות ושינוי של רצון הבוחר. יש מפלגות שבהן עושים פריימריז, ויש מפלגות שבהן ראש המפלגה מרכיב את הרשימה לבד. לגיטימי. אבל בנט עשה פה אקזיט שמאפשר לו ליהנות מכל העולמות: גם לנהל בחירות פנימיות, ליצור תחושה שהדמוקרטיה חוגגת ורק תגידו אחים ואחיות שלי מי אתם רוצים שייצג אתכם בכנסת – וגם ליצור בסוף מצב שבו אין לבחירות האלה הרבה משמעות (לא רק שאף מועמד חדש לא נכנס בגלל השיטה, אלא שגם רצון הבוחר לראות את שילת כאישה השלישית ברשימה נרמס לחלוטין. בנט פשוט הקפיץ את המתמודדת ענת רוט למעלה ודחק את שילת, רק כי הוא יכול). עכשיו כולם נזכרים להתלונן על החוקה הבעייתית שאושרה במרכז המפלגה. חיפוש קל בגוגל הוביל אותי לאחת הביקורות על החוקה. זה לא טקסט מקורי, רבים חוזרים עליו בימים אלה, אבל אז, בזמן שנאמר, הוא היה כל כך חדשני ואפילו כפרני, שהוא עצבן לגמרי את המיינסטרים: ”החוקה הזאת לא דמוקרטית. היא משאירה יותר מדי כוח בידי היושב ראש, והופכת אותנו למפלגה של איש אחד. היא לא נותנת כוח לשטח והיא עלולה להוביל אותנו לדיקטטורה ולהכניס למפלגה שלנו אנשים שמנוגדים לגמרי לערכים שלה“. מי הדובר, כלומר, הנביא? ח“כ יוני שטבון, לפני חמישה חודשים.

• אחד מבכירי העיתונאים בישראל, חתן פרס ישראל נחום ברנע, קבע השבוע ביום שני בבוקר שראש הממשלה בנימין נתניהו זקוק לאשפוז. הנה התמליל המדויק: ”הבחור הזה זקוק לאשפוז, הטענה שלו מטורפת לגמרי, זה סוג של פרנויה“. סוף ציטוט. עכשיו בואו ננסה לדמיין מה היה קורה אם, נגיד, איזה בצלאל סמוטריץ‘ היה אומר ערב ההתנתקות שראש ממשלת ישראל זקוק לאשפוז? כבר היו קוראים פה לפתיחת חקירת שב“כ.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’