כש’האויצרניקים’ יוצאים להפגנות: הנה לנו פח בוער באש אהבת התורה

ברחוב, גם בזה החילוני, מוקדש עמוק בלב פנימה, מקום של כבוד לאותם בני תשחורת עטויי מגבעת וחליפה, לבושי השרד החרדיים.

גם אם כלפי חוץ יתפח התיעוב הבן דורי למימדים עצומים של שנאה וטינה, בעיקר באופנים פוליטיים, הרי שברגעי האמת ובנבכי הנשמה, מכובד הוא בן הישיבה בעיני אחיו החילוני נטול הסממנים.

שכן התואר ‘עם הספר’, המייחד כל-כך את האומה היהודית, מיוצג ללא כל עוררין על-ידי הציבור התורני, העוסק תדיר בספר הספרים.

לא בכדי הומצא הסלוגן השמיש כל-כך “סבא שלי היה רב”. ברגע המפגש שבין חרדי לחילוני, זה האחרון – הרואה עצמו בדרגה נחותה מזו של איש שיחו – נאלץ להגביה עצמו טפח או טפחיים בכח סבו זיכרונו לברכה, שהיה מן הסתם שמש אי-שם בגליציה, ליטא או תימן.

ההרגשה הזו של ‘התגמדות’ חילונית ליד בן ישיבה, כמו שמירה על הפה ועל הגבהת תרבות הדיבור והשיחה בנוכחותו, גרמו לא פעם לקידוש ה’ גדול מאין כמוהו.

שכן, עצם ההבנה כי משהו גדול וקדוש לפניך מעצימה את שמו של אדון הכל. אכן, מה נהדר מראהו של בן הישיבה.

אלא שכמובן, כבכל דבר שבקדושה, גם בתוך בתי המדרשות, בין סטנדר ל’קובץ מפרשים’, תמיד יימצא הבחור ההוא, זה שלא עושה את הכבוד הגדול ביותר לעולם הישיבות, בלשון המעטה.

עולם הישיבות יודע טוב מאוד להתמודד גם עם תופעות טבע אלו, ועשרות ‘תפקידים’ שונים ומשונים הומצאו לצורך מטרה זו בלבד.

הישיבשר’ס האלו מוחבאים היטב בין דבק כריכה שחור למקדחת יהלום, עסוקים עד למעלה מראש בעבודתם הקדושה אי-שם בחדר אוצר הספרים שעל ידי ישיבת פלוניתא אלמוניתא.

ברח המרצע מהמקדח

הכל טוב ויפה, עד לרגע ההוא שבו יוצאת הנהגה כלשהי בקריאה של חיבה לאלופינו ומיודעינו בני הישיבות שליט”א, לקום ולעשות מחאה גדולה של ממש בדבר הצרה הנוראה שהתרגשה עלינו בארץ הקודש וביטולה זו קיומה וכדומה.

ברגעים האלו, עת רבבות הבחורים קמים בצהלה מן הסטנדר, רצים בחפזה למטלי הכובעים ולקולבי החליפות ויוצאים לרחובה של עיר להביע ‘מחאה גדולה מאוד’, יוצאים עמהם גם אנ”ש מחדרי אוצר הספרים, חוטי תפירה בידיהם ושאריות דבק בד על מכנסיהם, ומבלי משים נבלעים בהמון השחור העושה את דרכו לצמתים חשובים ומועילים.

ובעוד הם, בני הישיבות האמיתיים, עסוקים בצעקות ‘גיוועלד’ מונוטוניים ושקטים להחריד, נפרדים מהם אט-אט ‘אנשי האוצר’ ומחפשים משהו שונה. לא מתאים להם להיות בחברה אחת עם אנשי הדור הישן.

ובהיקבץ נערים שנית, ריקא פלוני מישיבה פלונית חובר לריקא אלמוני מישיבה אלמונית, מצית “זיפו” יוקרתית נשלפת מאחד הכיסים הפנימיים של אחת החליפות הדהויות, עיתון חינמי של יום שישי נזרק מאי-שם, והנה לנו פח ירוק בוער באש האהבה, אהבת התורה ולומדיה.

כאן כבר מוכרח להתערב ‘הבעל בשר’ המפורסם מישיבת פומפדיתא, ובהינף שריר מתגלגלת הצפרדע למרכזו של כביש סואן, מסכנת עוברים שבים ונוסעים, כולם חרדים אגב, שכן מדוע להפגין בשכונה חילונית, אם אפשר לעשות את אותו הדבר ברחובות גאולה או בני ברק, שם כולם מכירים את כולם ויש אפילו קיוסקים כשרים באזור.

הכי טוב.

לרגע הזה בדיוק מחכים שני גופים מכובדים: צבא התקשורת ואנשי כוחות הביטחון.

בהבזק של רגע קופצים לוחמי מג”ב שאומנו להילחם בפורעים דוברי ערבית ומצמידים את הישיבשע’ר התורן הדק היטב לעפרא דארץ ישראל, רגליהם על ראשו, קרבו וכרעיו, וידיהם חובטות בפראות באמצעות אלת עץ כבדה ודחוסה.

צלמי התקשורת מתעדים את כל הנעשה מבלי לפספס אף פרט, הפח הבוער חייב להיכנס באותו פריים של הפיאות המתבדרות ברוח, תמונה מעולה לכותרת העבשה: “שוב התפרעויות של חרדים כנגד כוחות הביטחון”.

אנשי ה’אוצר’ אגב, כבר מזמן לא שם.

הם נמצאים עמוק בתוך אחד הקיוסקים הפזורים, לוגמים מן הסתם פחית ‘אקס אל’ משובחת בהכשר בד”צ העדה החרדית.

ובבית, יושב מוריס אפללו על הכורסה, בטרנינג ובגופיה, ואוכל ברעבתנות את התמונות הצהובות כל-כך של ‘איזה חרדי’ מקבל מכות כמו שצריך.

“מזל שסבא היה רק גבאי”, הוא ממלמל בנחירה ונרדם.

[email protected]