מהלך לו ניסן פינסטרנאכט ברחובה של עיר, ידיו תחובות באבנטו, ודעתו אינה נוחה עליו.
אמנם, ממלכתו פרושה בכל רחבי הארץ, מחזיק הוא במפעלים מתפן בצפון ועד עובדה בדרום, אשר מפרנסים ברוך השם ומעשירים אותו בממון הרבה. אין הוא צריך לעמול קשות בכדי לכלכל את משפחתו, כיום הכסף הוא שעובד בשבילו. כך יוצא שכמעט ואינו צריך לטרוח ולעמול בחיי היום יום למען עצמו.
כך נעשה ניסן פינסטרנאכט משועמם, והשיעמום מביא לידי חטא.
כי מה עושה בעל הון משועמם, אם לא שהוא מבהיר לכל יודעיו וגם אלה שלא רצו לדעת אותו, כי בעל המאה הוא בעל הדעה? פעם בשנה דואג הוא להשליש ממון הרבה, אשר אומנם אין הוא מקל על כיסו הכבד במאומה, אך מצלצל הוא היטב היטב בקופות הציבוריות השונות, ואומרות לו לאיסטרא בלגינא זה: קיש, קיש, קריא. והוא קורא.
אנשים העוסקים בצרכי ציבור באמונה מוצאים עצמם נאלצים להקשיב לדבריו, והוא, אין דעתו נוחה מכך שהשלום והשלווה בעיר.
מכיוון שכך, בתחבולות הוא עושה לו מלחמה: מסכסך את הקהילות החסידיות בעיר עם אלה הליטאיות; מסכסך את בני החסידות שלו עם חסידויות אחרות השוכנות בעיר; ולבסוף, טרם התקררה דעתו, מסכסך את בני החסידות שלו עצמו, “גולגולתא”, עם עצמם.
אך גם הסכסוך עצמו, צריך להתנהל כמו שהוא חושב. הצדדים המסוכסכים חייבים לנקוט בצעדים כפי שהוא מתכנן אותם והפעם, ניסן מוטרד מאד, כי אחד הצדדים אינו נענה לאותו כלל, שמשום מה הוא אינו מודע לו.
אותם חיילים קטנים שלו המתרוצצים ברחובות תמורת פרוטות, סיפרו לו על אשה שנקעה נפשה משנים רבות של סבל.
אמנם, רבני החסידות התערבו בסיפור לפני אי אלו שנים, אך הבעל לא עמד בהסכמים כפי שקבעו הרבנים, והאשה קרובה להתמוטטות תחת האלימות הפסיכולוגית שבעלה מפעיל כלפיה. מזה שנים רבות היא התאמצה לשאת על כתפיה את עול הבית, אך לא עוד.
את הגט שביקשה ממנו בחודשים האחרונים – והוא הבטיח שינסח הסכם מכובד, כמקובל בקרב קהילות חסידיות, אך במקום זאת לקח את הבסיס שהכינה כדי להשמיץ אותה – היא לא רואה באופק. אבל איתו היא לא תמשיך. בחג הקרוב, כך הודיעה האשה, היא לא מוכנה להיות עם בעלה תחת קורת גג אחת.
“מיהי בכלל שתחליט?” חושב ניסן, ומזמן את הגברת לשיחת “מי הבוס”.
אבל הגברת, מבולבלת שכמותה, מסרבת להבין. אצלם בחסידות, הוא מסביר לה, יש כדור לכל דבר. אם היא לא מסתדרת עם בעלה, שסובל מצעירותו מהפרעות נפשיות הגורמות לו לחרדה, שבתורה גורמת לכך שהוא מועך את אשתו משום שהוא חושש שהיא תתעלה מעליו, הרי שאפשר לתת לה כדורים שיעזרו לה להסתדר עם בעלה.
כי כל תפקידה של האשה בחסידות, אליבא דפינסטרנאכט, היא לתת לבעלה מצגת נאה של איש נשוי, אף אם בתוך ביתו היא שווה בעיניו כקליפת השום, ומחוץ לבית הוא אף אינו מכיר אותה.
ומה עם הילדים שנפגעים מאלימות מילולית קשה לא פחות? ומה עם העובדה שהאב מזה שנים רבות אינו מפרנס כראוי, מזה חודשים שהיא מתמודדת עם מצב כלכלי קשה כשאין להבין לאן הולכים הכספים שנכנסים לחשבון, וליבה מחשב להישבר בקרבו כשהיא רואה את ילדיה רעבים אבל אביהם אוכל מעדנים? ובכן, כשהם יגדלו, גם להם יש כדורים.
כי ב”גולגולתא”, לכל כדור יש כתובת, ולכל כתובת יש כדור.
ניסן מגלה שהגברת סרבה ליטול את פתרון הכדורים שהציע לה. הוא מפעיל לחצים, מאיים על רבני החסידות אליה משתייכת משפחת הגברת – חסידות רבת יחס ועתירת רבנים חשובים, אך כספו של ניסן חשוב יותר. וכך מקבלת גיסתה הכורעת ללדת הודעה כי בליל החג הבא, משפחת הגברת מתארחת אצלה.
אבל לגברת, חצופה שכמותה, יש תוכניות אחרות. אחרי שהבהירה לכל רב ועסקן שערב ניסן בעניין, כי היא לא מוכנה לסבול עוד דקה נוספת במחיצת בעלה המענה, היא נעלמת בערב החג, לא לפני שדאגה להכין את ילדיה ליום טוב הקרוב.
כשהיא חוזרת, היא סוף סוף מגלה שכשניסן פינסטרנאכט מחליט, ניסן פינסטרנאכט קובע. עכשיו כל העיר מסובבת אחריה את הראש, מדברת עליה ברחוב. והיא נזכרת בימים האלה שהיו לה חברות, שבפניהן היתה שופכת את ליבה, מספרת עד כמה היא רוצה לשמר את ביתה שלם, לא רוצה להיפרד, לא רוצה להתגרש… כמה זה קשה.
והחברות היו מעודדות, מביעות את הערכתן, שלא לומר הערצתן, על כך שהיא נחושה להמשיך למרות הכל, וההערכה שלהן ומילות העידוד שלהן נתנו לה כוח להמשיך הלאה.
אבל מזה מספר שנים שבעלה החליט כי שיחותיה עם חברותיה מזיקות לנישואיהם.
“הן מסיתות אותך להתגרש”, הוא קבע, ומאז אין חברות, ואין שיחות טלפון. ואין מי שיתמוך בה נפשית. והיא מתמוטטת מאז והולכת ומכיוון שאין לה תמיכה ואין עוד מי שידחוף אותה להישאר נשואה, היא מחליטה לשים קץ לסבל ולהתגרש.
וכך, צוחק לו הגורל כשהוא רואה כי חרדותיו של הבעל מפני הגירושין גרמו לכך שינתק את אשתו מהמקור שסייעה לה לאסוף כוחות ולא להתגרש…
אך, למרות שנותקה, לפחות נותרו החברות המתגוררות בקרבת מקום, לפעמים נפגשו ברחוב. עכשיו הן מסובבות אחריה את הראש, כי ניסן פינסטרנאכט ניצח.
ביום טוב ראשון של חג הוא סיפר לכולם שהיא חולת נפש. ואם ניסן פינסטרנאכט קבע את הסיפור, אז זה הסיפור. אז לא היא זו שהחזיקה את הבית במשך שנים, אלא בעלה, שכמובן איננו חולה. כי אם ניסן אמר שבעלה איננו חולה, אין איש שיערער אחריו.
והגברת נותרת באפלה, בודדה, לבדה. כי כוחה של “גולגולתא” באחדותה, ואוי לה למי ש”גולגולתא” התאחדה נגדה. ניסן פינסטרנאכט ניצח, והגברת תתוייג לנצח כחולת נפש. ילדיה יילקחו ממנה, בעלה ימשיך לא להאכיל אותם אך איש לא יתייחס, והיא תיוותר עזובה לנפשה.
או שלא. כי אי שם מתוך האפלה מתעורר אור כשנגד הזרם, מחליטה אשה בעלת השפעה ליצור עמה קשר ולברר האם סיפורי פינסטרנאכט נכונים.
ואט אט, קפל אחר קפל ותפר אחרי תפר, נפרם המארג הסבוך שיצר ניסן סביבה, והגברת המתקשרת מבינה שלא בפעם הראשונה, כספו של ניסן ענה את הכל, וכולם ענו אחריו “אמן” בקול.
והיא מחליטה לעזור לה.
ואחרי שפתאום יש עזרה מקצועית מכל סוג שנדרש, ואחרי שהסיפור כבר מתנהל בבית הדין, שקובע חד משמעית שהאב אלים כי “גם אלימות פסיכולוגית היא אלימות”, כך נכתב בפרוטוקול, היא אוזרת אומץ ומתחילה ליצור שוב קשר עם חברות.
והחברות מתחילות להבין אט אט שאכן החברה היא אותה החברה שהכירו קודם, ושחדל-האישים הוא הוא שפרק את משפחתו במו מעשיו, או יותר נכון, במו חדלונו, והן לומדות להבין שפינסטרנאכט שוב שיחק בתודעתן אבל חלקן מתקוממות אף הן ומתייצבות לצידה של הגברת.
וכך מתרחב מעגל התמיכה והיא מתחילה להשתקם נפשית, וילדיה שוב פורחים ושמחים אחרי שהם כבר לא מתגוררים עם אביהם המענה תחת קורת גג אחת. והגברת, ברוב חוצפתה, איתנה בדעתה וניסן פינסטרנאכט לא יודע את נפשו.
אז הוא שולח את הבעל, שהינו כשלעצמו מריונטה שאבד עליה הכלח, ומושך בחוטיו כדי שיבדוק מיהם שהעזו לשבש את תוכניתו של ניסן, ולהראות לה לגברת שב”גולגולתא” לא מתגרשים אלא אם ניסן אמר.
וכשהוא מגלה במי מדובר, הוא מדריך את הבעל חדל-האישים מה לעשות. וכך מגלות החברות שבמשך כל השנים סייעו ועודדו את הגברת להשאר נשואה, שהן “הסיתו והדיחו והרסו” את ביתה של הגברת, כי כך טוען בעלה במכתב משמיץ שהוא מוציא. לא האלימות המילולית, לא מחלת הנפש שלו, לא חרדותיו, לא חוסר התפקוד המשפחתי. רק החברות – התומכות – הן שהסיתו והדיחו ופרקו את ביתו.
ובית הדין, שכמובן גם הוא כפוף לממלכתו של פינסטרנאכט, מקבל את כל דברי חדל-האישים ואומר עליהם הן, ובהליך ארוך מאד מתייצב באופן חד צדדי וגלוי בעד חדל-האישים ואף קונס את האם שמנסה לגונן על עצמה ועל ילדיה. ואין מי שיציל עשוקה מיד עושקה.
ופרנץ קפקא יושב בשמיים, ומנופף באצבעו ואומר: “אמרתי לכם”.
ואני מנידה בראשי כנגדו של קפקא ונאלצת להסכים עימו, באשר כל הסיפור שגוללתי פה הוא סיפור אמיתי לחלוטין, ואני מוצאת את עצמי שואלת “עד מתי רשעים יעלוזו”?
ואם תרצו לקחת מוסר השכל, לפחות בפעם הבאה שאתם שומעים שמועות על אשה מתגרשת, ובמיוחד אם השמועות אינן מתיישבות עם מה שידעתם קודם, לפחות אל תתייצבו אוטומטית נגדה.
אולי תצליחו גם אתם להציל עשוק מיד עושקו.