את שרה נתניהו הכירה אתי מישקובסקי, מזכירת בית ספר ‘נועם’ בשכונת רמות בירושלים, מאז הגיעה לעבוד כפסיכולוגית במקום, לפני כ-12 שנים.
היה זה בקו התפר בין שתי הקדנציות של בנימין נתניהו, עד שובו לשלטון ב-2009. יחד הן עבדו בימים של שגרה, ימים בהן הייתה שרה אשת ראש ממשלה לשעבר, וגם בימים שאחרי חזרת בעלה אל כס ראש ממשלת ישראל.
“שרה מעולם לא השתנתה”, אומרת אתי, בשיחה גלוית-לב אותה היא עורכת איתי מאחד מחדרי בית הספר. כאב גדול נשמע בקולה. כואב לה על חברה לצוות העוברת מסע השפלה ציבורי, כפי שהיא רואה זאת מנקודת מבטה, כמי שעומדת מן הצד.
שרה שהיא מכירה מזמנים ‘חשובים יותר’ וגם פחות, היא אומרת, זו שרה אחרת מזו שמצטיירת בכלי התקשורת. חשוב לה מאד, היא אומרת, להוציא לאור את האמת, את דמותה האמיתית של האשה שעובדת איתם בצוותא כבר שנים, זו שהתקשורת מנסה לצייר כמפלצת, אבל כל-כך שונה בחיי היום-יום לצידם.
אני שואלת אותה על נקודות ההשקה שלה עם שרה. מתברר שהן בעיקר בשעות העבודה, אבל בהחלט לא רק. “שרה עובדת איתנו כ-12 שנה. היא מגיעה אלינו פעם עד פעמיים בשבוע, היא הפסיכולוגית של בית הספר, וממה שאני מכירה ויודעת וזוכרת, עושה את עבודתה נאמנה במשך כל השנים הללו. ממש ללא רבב!
“היא פשוט כאחת מצוות בית הספר, גם הניהולי, גם המורים, היא יושבת עם סייעות, ומטפלת לעילא ולעילא בבעיות שיש לילדים מסוימים מול הורים. היא מלווה ילדים אפילו לאחר שמסיימים כאן את בית הספר…”
היא עושה עבודה גם מעבר לשעות בית הספר? נניח, אם לא הספיקה לשוחח עם ילד, היא משלימה זאת על חשבון זמנה? אני שואלת.
בתחילה, היא מתקשה להיזכר. “אני מדברת על עבודה מקצועית נטו וברוטו, כאן בין כתלי בית הספר, והיא בהחלט אחת באותו מעמד כמו כולנו”.
המילים הללו של “אחת מאיתנו” חוזרות שוב ושוב בדבריה, ומהוות ניגוד משווע למה שמנסים חורשי רעתה להפיץ עליה, תוך ניסיון לצייר אותה כמתנשאת. “אתן לך דוגמה. יוצא שאני שואלת את המנהל אם הוא רוצה לשתות. שרה אף פעם, אף פעם, אף פעם לא מוכנה שישרתו אותה.
“תמיד היא אומרת לי, מה זאת אומרת? אני אחת מהצוות, אני אקום ואכין לעצמי”.
היא ידידה, היא חברה
לכל אורך השיחה מקננת בי התחושה שאנחנו מדברות על שרה אחרת, לא על אשת ראש הממשלה. מתברר, ששטיפת המוח התקשורתית הצליחה לעוות לכולם את קו החשיבה, ולצייר דמות שלדברי מכרותיה, היא ממש לא הדמות מהמציאות שהם מכירים.
הרגשת אצלה הבדל בין השנים בהן הייתה אשת פוליטיקאי לשנים בהן הפכה לגברת הראשונה? אני שואלת.
היא משיבה נחרצות: “ממש לא. אותו דבר. אותו דבר. שום תכונת אופי לא השתנתה. היא ידידה, היא חברה, היא אוזן קשבת, היא נעימה, היא עדינת הליכות, אין שום מילה רעה לומר עליה, לא מצאנו שום רבב – גם לא חיפשנו, היא פשוט חברה איתנו כאן, עם כולנו.
“כשמזמינים אותה, היא מגיעה להשתתף בשמחות שלנו”, מספרת אתי, ונזכרת שאותה באופן אישי היא ממש כיבדה בחתונות של הילדים האחרונים שלה. גם באה לנחם אותה כשישבה שבעה על הוריה ז”ל. “ממש אחת העם, והיא פשוט חברה לצוות, בלי הבדל דת, גזע, מעמד”.
• היא מספרת על חוויות שהיא עוברת בבית?
“לא, היא אשה פשוטה, צנועה, היא לא מתיימרת, היא עושה את עבודתה, נכנסת לבית הספר לעשות עבודה ולענות על הצרכים ועל המטלות שלה, ועוד מעבר לכך. הרבה פעמים גם היא צריכה ללכת, היא נשארת ומשקיעה עוד זמן, אם יש תיק שדורש עוד עבודה”.
ואז היא נזכרת במקרה בו היא נחשפה לפעילות של שרה הרבה מעבר לשעות העבודה. במקרה שמעה על כך. שרה לא הייתה מספרת על כך או מתגאה בכך. “היה לנו ילד, בשנה שעברה – בהמלצת הצוות המטפל שהמנהל עומד בראשו, ושרה כפסיכולוגית מלווה צמוד, הועבר לאיזו שהיא מסגרת מוגנת, עד שיימצא לו פתרון קבוע. ושרה טרחה ונסעה, כן ממש מזמנה הפנוי, בשעות אחר הצהריים, יחד עם היועצת.
“למען האמת, היא והיועצת היו השתיים היחידות שהותרו להיכנס לשם, כי המטרה במקום הזה היא להשאיר את הילדים כמה שיותר אנונימיים ולא לחשוף את הנוכחות שלהם במקום, מבחינת המיקום הפיזי.
“והיא הייתה ממש שותפה מלאה. אני יודעת שהילד חיכה לביקורים הללו בכיליון עיניים”.
• הילדים יודעים שהיא אשת ראש ממשלה?
“כן, אבל הם לא מתייחסים לזה במיוחד. היא ממש לא מקבלת פה יחס מועדף. כשהיא מבקשת ממני לקרוא לתלמיד, שהיא מטפלת בו פרטנית, היא אומרת לי: ‘תגידי לו ששרה קוראת לו’…הם קוראים לה שרה…”
• הם לא מתגאים בזה? בשעות אחר הצהריים, כשהם מספרים על זה לחברים, ששרה היא הפסיכולוגית שלהם?
“לא חושבת. שרה נותנת פה תחושה של אשת צוות ‘כמו כולם’ בלי שום הבדל מעמדות. ככה אנחנו מרגישים, ולכן גם הילדים מרגישים ככה…”
היא מגיעה לבושה כהלכה
אני מתקשה לקלוט את הניגודיות.
נסי להסביר לי, אני מקשה עליה, איך השוני הזה בין לשמוע את מה שאת מספרת לבין לשמוע את אנשי הבית שעבדו במעון ראש ההמשלה, אב הבית למשל, או אחת העוזרות?
“תראי, אם לומר את האמת, אני משתדלת כמעט ולא להיחשף להלעזות ולהכפשות ולכל מה שקורה. אבל מכיוון שגם אני אזרחית במדינת ישראל, אם לרצות או לא לרצות, זה מגיע. אין מה לעשות. יש אינטרנט, ויש עיתונות, וגם אני פה ושם נפגשת בכותרות, ואני אומרת לך שאני מזועזעת.
“זה ממש רצח אופי שהוא האיום והנחות והגרוע ביותר מסוגו שהייתי יכולה לתאר בכלל. אני מצדיעה לה, ומעריצה את שרה שהיא שורדת את הימים הקשים האלו כי זה לא פשוט בכלל!
“כשאני חושבת על עצמי כבן אדם, איך אני הייתי מסוגלת לעבור את מה שהיא עוברת, זה פשוט נורא. זו הוקעה! זה מחול שדים! זה כדור שלג שהולך ומתגלגל.
“אני לא חושבת שיש עוד מדינה בעולם שהאזרחים מרשים לעצמם להתנכל לגברת הראשונה, כשבעצם אנשים בכלל לא מכירים אותה! הם רק שומעים!
“אני יודעת, גם אני שומעת הדים בחוץ, ‘מה, לא שמעת מה קרה?’…אני לא יודעת, אני מזועזעת. אני מצטמררת מהדברים האלו”.
• ואז את אומרת לעצמך, רגע, זו לא שרה שאני מכירה, איך זה יכול להיות?
“ודאי שלא. יש כאן מטרת על, יש להם כוונה זדונית, הם רוצים להדיר את רגליו דרכה, והם פועלים בצורה השפלה והבזויה שאפשר בכלל להעלות על הדעת. לדעתי זה ממש שחיתות”.
• ניסו פעם למצוא גם אצלכם עובדים שידברו נגדה?
“לא, אין שום קשר, אצלנו לא ינסו, פוליטיקה לא נכנסת פה. יתירה מכך, לפני כחודשיים היה לה פה ראיון מדהים, כשהמקום רק משמש לה כאכסניה, אנחנו כבר לא היינו כי זה היה בשעות שמעבר לשעות הלימודים, שעות הערב. זה היה ראיון יחד עם ליהיא לפיד, בקשר לטיפול בחינוך המיוחד ובאוטיזם.
“ליהיא כאמא לילדה אוטיסטית ושרה כפסיכולוגית. זה היה ראיון יוצא מהכלל והתגובות מסביב, כמו שאני שמעתי וגם קראתי, היו הצדעה לראיון איתה ולחלק המקצועי. היא מאוד מקצועית, יסודית ואכפתית – היא לא מותירה נקודה אחת ללא טיפול, וזו לא עבודה קלה, זו עבודה סיזיפית לעבוד עם ילדים כאלו ועם מקרים קשים”.
• אז בעצם יכול להיות שבבית היא משהו אחר? את יודעת, יותר פתוחה, יותר מרשה לעצמה?
“לא, ממש לא, אין דברים כאלו. רואים שזה מגמתי. ואנחנו גם יודעים מי עומד מאחורי המגמה הזו, למרות שאני לא רוצה לנקוב בשמות”.
• כלומר, את חושבת שהתקשורת היא שמגיעה לאנשים שעובדים עם שרה ומציעה להם בואו?
“היא תשקורת…”
• לכן שאלתי אותך אם נעשה ניסיון כזה גם אצלכם…
“לא, לא, לא, תודה לקל לא, אנחנו במפורש כאן עושים רק עבודה חינוכית! זה מוסד חינוכי, שייך לרשות המקומית, וכמובן גם למשרד החינוך, יש לנו גם עמותה שתומכת בנו, עמותת ‘מרחביה-צביה’, ששייכת לכל רשת צביה בארץ.
“אין פה שום גישה ושום דלת פתוחה לפוליטיקה, שנשארת בחוץ. כששרה מגיעה לעבודה, אנחנו לא משוחחים איתה על הנושא הזה. אף אחד לא דיבר איתנו, אבל זה ברור לנו שיש כאן כמו החלטה ג’נטלמנית כזו, שהיא לא ממש החלטה, אבל זה מה שקורה בשטח: כאן מדברים נטו רק על עניינים חינוכיים”.
• תגידי, זה בית ספר דתי, ואת זוכרת שבשעתה תקפו אותה על ביגוד כזה או אחר…
“טוב שאת מזכירה את זה. אף אחד מעולם לא אמר לה איך להגיע ואיך להתלבש, אבל היא מגיעה לבושה כהלכה, מתוך האישיות שלה. אף אחד לא אמר לה איך לבוא ואיך להתלבש, אבל יש לה רספקט וכבוד למקומות העבודה שלה.
“היא מאד חברה איתנו! מאד מאד חברה”, אומרת אתי, וקשה שלא לחוש ברגש החם שהיא חשה כלפי העמיתה שלה לעבודה, הנרדפת.
והיא כזו עממית
היא נזכרת בימים בהם התכונן בנה של שרה לחידון התנ”ך. “בזה היינו שותפים, אני ממש זוכרת את זה. שמחנו יחד איתה…”
• היא אמא כזו שמתגאה בילדים שלה במקום העבודה, כמו אמהות רבות?
“היא אמא מקסימה. אמא מסורה מאלף ועד תו, בכל רמ”ח ושס”ה איבריה וגידיה. והיא כזו עממית. לפני נסיעות ממלכתיות, היא נפרדת מאיתנו, אומרת, ‘אז אני לא אהיה פה בשבועיים הקרובים’, נפרדת מאיתנו בלחיצת יד, בחיבוק, בנשיקה, ממש כמו שאנחנו נפרדים מכל אחד אחר בצוות”.
• כשאבא שלה היה חולה, היא שיתפה אתכם?
“בטח, בטח, היא הייתה כל כך מסורה. אני זוכרת שבאופן אישי כבת יחידה אני תמכתי באמא שלי שחלתה לא עלינו באלצהיימר, הייתי משוחחת עם שרה וקיבלתי ממנה הרבה טיפים. והרבה עידוד ותמיכה, וכפי שסיפרתי, היא באה אחר כך לנחם אותי, הייתה שותפה להכל, להכל.
“אין מילים לתאר איזו מסירות נפש לאבא שלה. הוא עוד היה גר פה ברמות לפני שמצבו התדרדר כאיש מאוד מבוגר. לא היה דבר כזה שהיא תגיע לפה ולא תבקר את אבא. והיא בטוח ביקרה אותו מעבר ליום או יומיים שהייתה פה בבית הספר.
“היא עשתה בשבילו הכול, היה לה אבא מיוחד במינו, אתם בטח יודעים, שמעתם עליו. בראשו הוא תפקד עד הרגע האחרון ממש”.
• כן, בשעתו שוחחתי עם אנשים שהיו איתם במחלקה באותם ימים, אנשים חרדים, שלא שותפים לאג’נדת הרדיפה נגדה, והם באמת תיארו לי את המסירות שלה לאביה עד לרגע האחרון.
אתי ממש כועסת כשהיא חושבת על המרדף הזה.
“כאזרחית, ולא כעובדת, אני חייבת לציין, שכמה שיותר יעשו הכפשות, ככה יהיו יותר קולות לתנועת הימין, לליכוד אני מתכוונת. יהיו יותר קולות בעדם. אני, באופן אישי, יצא לי לדבר עם אנשים בכל מיני פורומים שבהם אני משתתפת מחוץ לשעות עבודתי בבית הספר, ופגשתי לפחות שלושה אנשים שאמרו לי שהפעם יצביעו לביבי, דווקא בגלל החוויה האיומה שהמדינה הזו עוברת. בכלל, החשיפה הזו לדברים שהם בזויים ולא הגיוניים…”
• את רואה עליה משהו עצוב יותר בימים האחרונים? מרגישים עליה מה היא עוברת?
“אני אומרת לך, היא נכנסת לפה והיא עוטה ממש את המעיל של התפקיד והיא לא, לא, אנחנו לא נכנסים לעניינים אישיים. היא באה במטרה לעבוד, באה עם התיק ועם שומר הראש, כשהיא רק בפתח היא כבר שואלת ‘שולה נמצאת?’ או…’תכניסי את התיק הזה והזה’…היא מיד נוחתת לעבודה.
“כאילו במעבר חד בין החוויות שהיא עוברת בחוץ לבין מתן השירות שהיא נותנת פה, והיא נותנת…
“ובכלל, תגידי לי, איפה נשמע שאשת ראש ממשלה מכהן תעסוק בעבודה כאחד העם, לא נשמע כדבר הזה, והיא נותנת את כל הלב והנשמה. זה בטח לא למטרה של משכורת… אלא ממש בשביל לתת שירות לעם”.
פה בעבודה היא גיבורת-על
• הילדים מרגישים את זה שהיא מגיעה עם פמליה של בטחון, בשונה משאר העובדים?
“לא, לא, אנחנו כבר רגילים, זה כבר שנים. גם התלמידים. ואת יודעת מה? אני רוצה לומר לך, שעל דלת החדר כתוב פסיכולוגית/יועצת, זה אותו חדר, ולא פעם הורים שפגשו אותה פה בפעם הראשונה אמרו לי, ‘היא נורא דומה למישהי ואנחנו לא יודעים למי’…
“פעם סיפרתי לה את זה, אז היא אמרה, ‘טוב, שיישארו בספק, אני פה לא בתקן של אשת ראש ממשלה’…היא מאוד צנועה.
“כל סוף שנה יש לנו פעילות מטעם עמותת הסתדרות המורים, ואנחנו מצרפים אותה כאשת צוות. והיא כל כך מצטנעת, שלא יהיה במקום ראוותני. מגיעים אנשי הביטחון, אבל באזרחי, והיא כאחת העם, הולכת איתנו לסיורים.. .סליחה, היא קודם כל בן אדם, מה זה הרצח אופי הזה? זה מטורף! זה לא אמיתי, זה שקרי.
“בטוח יש כאן הרבה מגמתיות מאחורי הפולמוס הזה שמתנהל נגדה, לצערנו הרב. הם פשוט לא מכירים, הם לא מכירים, וזה אפילו טבול וספוג בהרבה מאד קנאה במשפחתיות שלהם.
“זו משפחה מדהימה. כשבאנו לנחם אותם פגשנו את הפן המשפחתי, את הפן ההורי, הזוגי, ואפילו את הפן שלה כבת שאביה הלך לעולמו. זה לא היה ניכר שהאבא היה בן 90 פלוס, ניתן היה לחשוב שהיה בן 50. הקשר היה כל כך עמוק, כל כך מלווה, כל כך אכפתי, ואף אחד לא הכריח אותה לעשות את זה, לא מקבלים על זה זרי דפנה או פרחים, רק מקום בעולם הבא, הקרן קיימת לעולם הבא…”
אני מודה לה על הסכמתה לדבר, לא קל היה לה למצוא זמן וכוחות נפש, אבל היא עשתה זאת. “מבחינתנו, מגיע לה צל”ש על זה שהיא לא מתפרקת אחרי כל מה שהיא עוברת, הלחימה נגדה, לא יודעת איזו מדינה נהיינו.
“אנחנו מדינה שצריכה להתעסק בעניינים חברתיים, בעניינים מדיניים כלל עולמיים, ומתעסקים בזוטות שכאלו ומוכנים לרצוח את האזרחית הראשונה במדינת ישראל לטובת כסא או ראש ממשלה שמעוניין להחליף את הקיים.
“בעינינו היא גיבורה! אנחנו רואים בה, פה בעבודה, גיבורת על. לעבור את כל הסיוטים האלו ולהישאר עם הראש מעל לפני המים, זה בהחלט לא פשוט…”