עושים שiק במחנה יהודה • בועז בן ארי תופס שמש והופך לבלש

“בשבוע הקרוב החורף חוזר לאזורנו, הגשם יחל בצפון הארץ ויתפשט למרכזה… השלג יחל לקראת יום שלישי…” לא המתנתי הרבה. כיבתי את הרדיו ויצאתי מהרכב אל שוק מחנה יהודה, לתעד את האווירה בעוד יום שישי כייפי ושטוף שמש חורפית ירושלמית.

 בכניסה לשוק עמד אמן צעיר וניגן את שירי קרליבך על גיטרה צוענית מוזרה. בצד עמד ילד שהביט בו בסקרנות, הכיר את כל מילות השירים, והצטרף אליהם.

 עזבתי את הגיטרסט, ואחרי דקות ארוכות, ראיתי אותם בקצה השני של השוק,מנגנים שירי שבת על דרבוקה וסיטאר. ומי עומד בתווך ושר את “דרור יקרא..”? כן אותו ילד, בלי לפספס גם הפעם שום מילה.

 דוד אומר לו: “תחייך אליו, הוא יצלם אותך”, והחייל הצביע לעברי ואמר: “הוא יצלם אותנו ויפרסם? מי יראה את זה בכלל?” אז הנה לחבר’ה מ’נצח יהודה’, דרישת שלום מהחייל מהיחידה.

 בחנות למוצרי חשמל בשוק העיראקי הוא מוכר גם טחינה מקורית מהר גריזים, ותמרים מגה’ול מיריחו. איך זה מסתדר בחנות החשמל שלך? שאלתי אותו, והוא ענה לי בחיוך שובב: “כל התמרים אצלי מחשמלים, אתה לא מאמין? בוא תטעם”.

 קובי אילוז ישב ליד מסעדת עזורה, יחד עם החבר שלו. שניהם החביאו את הסיגריה כשהגעתי, אבל את הבירה החזיקו ביד, חייכו והצטלמו. “מה איתך בפורים?” שאל קובי, ואני עניתי: קודם שנעבור את הגשמים של חודש שבט.

  בצד, בפינה של מסעדת עזורה: צחי הנגבי יצא מכאן לפני דקות אחדות, ניסה לקושש קולות. אבל מה שמשך את עיניי יותר מזה היו שני החברים שישבו בצד לאכול קובה של יום שישי. כל אחד והכיפה שלו.

 האמן הצעיר הזה הניע את הבובה שתרקוד תשיר ותזמר, לצלילי שירי פרחי מיאמי, חיפשתי שוב את הילד המזמר. אך במקומו מצאתי שלושה אחרים, שהקשיבו והביטו בסקרנות לראות איך הבובה פועלת.

 “אפשר לצלם אתכם?” שאל האיש המבוגר בקסקט. הם ענו: “אין בעיה, בשמחה נצטלם”. ואחרי שצילם אמר: “רגע, לא רואים את הנשק החדש שלכם, את ‘התבור'”. והחייל על אזרחי ענה: “אנחנו הנשק של עם ישראל. לא התבור”.

 בנימין בורנשטיין, צעיר לימים אבל כבר איש עסקים, עמד בשוק ושוחח עם חברים. עסקים רציניים הציע להם. אבל כעת הם באו להתאוורר. “נו, גם בשוק יצלמו אותך?” שאל אחד מהם, והוא משך בכתפיו ולא ענה.

 ליד דוכן חב”ד הוא עמד, מכשירו בידו/ החיוך עלה על פניו ככל שדפדף במכשיר, מידי פעם הרצין קלות, אבל חזר שוב לחייך. לא יכולנו להתעלם וצלמנו אותו מאושר, בזמן שכל העולם מסביבו ממהר לסיים את הקניות לכבוד שבת קודש.

 אמנם רק לפני כמה ימים חלף ט”ו בשבט, אבל בחנות הממוקמת ברחוב אגריפס מצאנו את הילד הזה יושב, מחופש לכבאי, וסופר על עשר אצבעות ידיו את הימים שנותרו לו עד פורים…

 בתוך השוק, אפי פלדמן, ראש סניף איחוד הצלה בני ברק, מצא את הזמן הכי חשוב לשוחח עם אלי ביר, יו”ר איחוד הצלה. בינתיים כולם היו עסוקים ולא שמו לב למתרחש סביבם. דקות לאחר מכן יזהו אותי, אבל על כך בהמשך .

 הם תיירים מחו”ל. הגיעו לאכול פיצה בשוק מחנה יהודה, כי באמת אין כמו הפיצה ביום שישי: חם ישר מהתנור, עם המון תוספת גבינה צהובה. אבל איך יידעו בחו”ל מה האווירה האמיתית בשוק? בשביל זה הבעל נעמד וצילם בווידאו את השוק, ואיך לא, גם את טקס אכילת הפיצה.

 בחיוך מבויש הוא אמר: “לא נעים לי”. מה קרה, למה אתה נלחץ כשראית את המצלמה, שאלתי. והוא ענה: “אני אחראי על גיוס חרדים בלשכת גיוס כאן בירושלים. אתה רוצה שמחר מודעות עם התמונה שלי יהיו בכל ירושלים?”. אז לא לפרסם? שאלתי שוב. והוא אמר: “בעצם לא איכפת לי, שיפרסמו…”

 אפי פלדמן, שכבר סיים את השיחה עם אלי ביר, התהלך בשוק עם רעייתו וילדיו. כעת כנראה גילינו למי שייך הילד המזמר ולמי שייכים שני ילדי הכיפות הגדולות. איך אתה מסתדר עם כל המשפחה הענקית הזו, שאלתי. “אה, זו לא בעיה, זה קלי-קלות. תבוא אלמד אותך”, אמר לי. ואני צחקתי.

 בינתיים משפחת ביר זיהתה שאני בשטח, תמונה אחת עם וי על הידיים. רגע, על מה הנצחון? האבא שתק – ורק מישהו מהצד לחש לי: זה נצחון של מד”א שהבת של ביר מתנדבת שם, על האבא מאיחוד הצלה.

 ראש העיר של גאולה. ככה כולם קוראים לו. שמו האמיתי הוא שמשון. הגיע לקנות כמה סלטים לשבת, אבל סיים את הקניה בזריזות. “קוראים לי לטפל בבעיה”, אמר בחיוך ועזב את המקום.

 את הרכב הם החנו ברחוב מאחור, רחוב חלחול. כולם ג’יגנים, גבוהים, ובעיקר עם מבט נחוש בעיניים. בעברית רצוצה שאלו אותי לאחר מכן: “איפה ניתן עדיין לקנות חלות ויין?”. כששמעו שהכל עדיין פתוח, מיהרו לקניות.

 ככה בשושו, ממרחק רב, צלמתי אותו, כשהוא נועץ מבט חד לעבר המצלמה. מדובר ברב שושו דוייטש, הרב שאחראי על כל אירועי האדיטש בחודש האחרון באוקראינה. עם מבט כזה אין סיכוי שייצאו תחת ידו תקלות.

 “אבא.. אבא.. אני רוצה כאלה תותים לשבת. אבא…” האב היה עסוק בבחירת חסות לשבת. כשגילה את בנו החמוד מתהלך עם התותים, שאל במהירות: “מאיפה הבאת את זה? תחזיר את זה למקום. אנחנו קונים תותים במשקל, יותר בזול”.

 ובשיא הלחץ, כל אחד עגלתו עמוסה קניות וילדים, הם נעצרו לדבר. הילדים כבר נרדמו מעייפות, והם שוחחו. עד שהגיעה שיחה מהאישה… ברקע עמד איש הצלה דביר עדני, שנלכד בעדשה בלי חיוך, לאחר שכמה שעות קודם לכן נגנב רכבו מדגם סקודה מביתו שבפסגת זאב. לאחר מכן יספר לי שזה הרכב השני בתוך חודש שנגנב.

 ‘מזל טוב’, אמרתי לו על הבלון שנשא בידיו. הוא לא הפשיר. הביט בי במבט עצוב ולא ענה. המשכתי הלאה. ואז הוא חזר אלי ואמר: “תודה על מה שברכת אותי, פשוט הייתי טרוד במחשבות, איך יתקבלו המתנות שלי השבת”.

 אליעזר ליאני, צלם וידאו מהגדולים במגזר החרדי, חלף לידי כשהוא יוצא עם יין משובח מחנות היינות. “תצלם, תצלם אותי אבל לא כמו שכולם מכירים. שיראו אותי גם מהצד ההפוך”. הוא עשה פוזה למצלמה, וכעת אתם מכירים את האיש החביב מעבר לעדשת מצלמת הוידאו.

 שבת מתקרבת. החברה נאספים ברחוב בשוק הפתוח. מוזיקה עדיין בוקעת בקולי קולות מחנות היין. בנתיים הם מרקדים ושרים, ובעיקר כולם באווירת שמחה לקראת קבלת שבת בשוק.

 המוזיקה שהתפזרה בצליליה על פני כל השוק משכה את תשומת ליבו של הילד שהיה על המנשא של אימו. המבט הסקרני שלו משך את עיני. צלמתי כמה תמונות, אך זו, בה לא רואים את אימו, מצאה הכי חן בעיני.

 צלם החרדים מנחם כהנא הגיע לשוק כדי לצלם את מכריזי השבת עם המקרופון והחצוצרה. בינתיים, עד שיגיעו להכריז על השבת, צילם את היהודי משוחח בטלפון. הלה מיהר לסיים את השיחה בטענה: “אני חייב לנתק, מצלמים אותי כאן…”

 המועמד של המפלגות החרדיות והדתיות ידידיה מאיר הגיע לשוק. זה היה נראה שהוא מלווה באבטחה כבדה. לא נבחרת ואתה לא רץ, אז… והוא לא שמע את השאלה. הוא רק היה שמח ומאושר שבתו הקטנה חזרה לחייך, לאחר שעגלה של ממתקים באחד הדוכנים עלתה על רגלה וגרמה לבכי וכאב בלתי נגמר.