אנחנו הילדים • זכרונות מעצרות-ענק

15 שנים (14 בפברואר 1999) עברו מאז השתתפו חצי-מיליון איש במעמד יהודי אחד. הייתה זו הפגנה שנערכה נגד מדיניותו של בית-המשפט העליון בענייני דת ומדינה, וכבן 10, הייתה זו חוויה דרמאטית עבורי. למרות שכילד לא יכולתי לנתח את תחושותיי, כן הייתי מסוגל לחוש ולהבין שהילדים הם אלו שיעצבו את הדור הבא, ועל כן הם מהווים חלק אינטגרלי מההוויה החברתית.

הלכנו להפגנה, וכילד שבילה את שעותיו בקריאת ספרים והרְכבת לגוֹ – החשיפה, בבת-אחת, לשאוֹן וההתרחשות ההמוֹנית תקפה אותי כְּבהלת העוּבָּר בהבְלחתו אל העולם.

הייתי זעיר ולא מוחש, ומהפחד שאיעלם בין הסוליות ואירמס כעָלֶה, אחזתי את אמא בשתי ידיי. מסוק שהתנדנד מעל, סילק את העופות מצמרות הברושים. השמים צללו לעברנו, כמו ביקשו להתמזג בתפילת העם ומנגינת הסליחות שהעבירו בתוכנו רעדות. עיני התרוצצו לכל עבר, מסוקרנות ומבולבלות, וברגע אחד איבדתי מיקוד, מעדתי ופצעתי את הברך.

הצלקת הבֶהירה, אותה אני סוחב מאז, הותירה בי סימן-דרך. זיכרון מהסבֵרה של אמא אודות מהות המעמד.

“אתה שותף להיסטוריה”, היא אמרה לי ועיניה דמעו. “מה שהיה היום – עוד לא היה. ואם יבקשו שוב להתערב ללומדי התורה – ההפגנה הבאה עלולה להיות כפל כפליים”.

אכן היה זה תקדים.

החודש – 15 שנה מאוחר יותר – המאורע חזר על עצמו. רבבות הילדים שכיסו בצפיפות את השדרות והצירים המרכזיים של הבירה, נתנו לי להבין, בכנות רבה, את ההתלהבות וההתרגשות שהפעימה גם אנשי תקשורת וצופים זרים. אפשר לסכם ששני מאפיינים מרכזיים, הם שהפכו את ממדי העצרת ההמונית מאורבנית למונומנטלית: הרחובות והילדים.

כשהפגנה מסתכמת בשכונות החרדיות, יכולים האלפים לקיים את מחאתם מבלי להפר את שלוות העיר וזרימת התנועה. מי שיעבור בקרבת המקום יחוש אולי בהתרחשות, אך למעט פקק רגעי, הוא יוכל להמשיך הלאה מבלי לדעת את פשר המהומה. שם, אם תחליט המשטרה לתחוֹם בכוחניות, לדכא או להשתמש באמצעים אלימים – היא תוכל. עד שזה פורץ את גבול השיח וההכרה.

מה שלא נראה בכל המהפכות בעולם, נראה כאן. רבבות ילדים שפשטו על מחוזות הפלורליזם והדמוקרטיה, עטו על הגשרים ופסי הרכבת, עצרו את זרימת התחבורה, הקפיאו את בתי העסק ותפקודה של העיר והפגינו את דרישתם ועקרונותיהם – הבהירו שגם הם כח. ואולי כח יחידי שלא נתון לשליטה או פגיעה.

לא ניתן היה להתעלם מהצאן המתרבה, הנכפל מדור לדוֹר ומעצים בעצם קיומו את מורשתו. האפקט היה רב עוצמה. קולות שוועתם, אנקת תפילתם, התמימות והכֵנות בה אחזו את השלטים, הטהרה שזרחה מפניהם הכבושות ורגליהם הקטנות שצעדו כמו סיירת בשיא פיקודה – ניסו לקבוע מי יהווה כאן הדור הבא.